עמק הסיליקון פינת שדרות רוטשילד – אבל מה עם הפריפריה?

דו"ח של חברת המחקר IVC ועיריית תל אביב-יפו, שפורסם אתמול (ד'), מעלה תמונה ממש לא מפתיעה, אבל הוא מראה אותה שחור על גבי לבן: שתל אביב היא לא רק בירת העסקים של ישראל, אלא גם בירת ההיי-טק הבלתי מעורערת שלה. הנתונים מצביעים על כך שההיי-טק בתל אביב עבר בהצלחה את הקורונה, והם מתכתבים עם נתונים קודמים של רשות החדשנות, שלפיהם כלל ההיי-טק הישראלי עבר את המשבר בהצלחה.

יש לא מעט סיבות מדוע חברות היי-טק וסטארט-אפים בוחרים לעבוד בתל אביב ובמטרופולין התל אביבי. אחת מהן היא, כאמור, שתל אביב היא בירת העסקים של מדינת ישראל. מדי יום זורמים אליה, עובדים בה ומבלים בה מאות אלפי אנשים. כמו כן, הקרבה לאזורי מסחר ובילוי מושכת למגורים בעיר הגדולה צעירים רבים, שמהווים את השדרה המרכזית של עובדי ההיי-טק. הם זורמים אליה מהערים הלווייניות של תל אביב ומכל המדינה.

סיבה נוספת נזקפת לזכותה של העירייה, שבמשך כמעט שני עשורים נוקטת במדיניות של חיבוק, עידוד וייזום פעילות עם סטארט-אפים. התוצרים של חברות אלה מסייעים הן לעירייה ולייעול תהליכים בה והן לחברות עצמן, ובהתחלה סייעו להפוך וכעת מסייעים לשמור על מעמדו של ההיי-טק התל אביבי. ראש העיר הנמרץ, רון חולדאי, יודע שעיר חכמה היא עיר שיש לה כלכלה פורחת, שממנפת גם את ענף ההיי-טק.

אבל, עם כל השמחה שמעורר הדו"ח, ובהחלט מגיעות ברכות לפרנסי העיר, אי אפשר שלא להתחמק מהתחושה שיכול להיות שההצלחה הגדולה של תל אביב כעיר ההיי-טק היא לא רק בגלל היתרונות הרבים שלה, אלא גם מאחר שאין כל מטרופולין אחר בארץ שדומה לה בהקשר זה ושיש לו את היכולות המתאימות. נכון, יש היי-טק גם בירושלים ובחיפה, בשרון ובבאר שבע, ובמקומות נוספים, אבל לא באותה כמות כמו בתל אביב. ודאי שלא בדרום ובצפון הרחוק.

הדו"ח של IVC מהווה הוכחה לאחת הבעיות הלאומיות והחברתיות של ישראל: הפער בין המרכז לפריפריה. כאשר מדברים על ההיי-טק, מדברים על האחריות החברתית שלו, על היכולת של מנהליו ועובדיו לסייע ולהיות מעורבים בחברה הישראלית, בין היתר על ידי העסקת אוכלוסיות ממגדרים מודרים, ולהקים תעשיות וחברות היי-טק באזורים שאינם במרכז הארץ. זה קורה, אבל מעט מדי.

לכן, הדו"ח הזה צריך להיות מונח על שולחנם של מקבלי החלטות ברמה הלאומית, כדי שיובילו תהליכים שיביאו לכך שלצד עמק הסיליקון של רחוב הארבעה פינת שדרות רוטשילד, יהיו בישראל עוד כמה עמקי סיליקון – בדרום, בצפון וגם במקומות אחרים במרכז. כדי שזה יקרה, נדרשת השקעה ממשלתית בתשתיות, בנדל"ן, בחינוך ובעיקר בתחבורה, על מנת שאלה שיכולים ורוצים לעבוד מחוץ לתל אביב ולסביבותיה יוכלו להגיע לשם במהירות יחסית ובנוחות, ולא ירגישו שהפסידו משהו.

אז שאפו לחולדאי, לעובדים ולחברות בתל אביב, אבל אל לנו לשכוח שיש חיים גם מחוץ לעיר הגדולה והפקוקה.

כך נראית מפת ענף ההיי-טק הישראלי

השבוע נחת על שולחן המערכת דו"ח נוסף, שנעשה על ידי פרוסט אנד סאליבן – חברת ייעוץ ומחקר אסטרטגי ופיננסי, שמתמחה גם במחקרי שוק, ופעילה בשוק ההון הישראלי. הדו"ח ממפה את ענף ההיי-טק הישראלי ואת האקו-סיסטם שלו, על פי קטגוריות של חברות וארגונים בינלאומיים. הוא מציין 6,500 חברות שמחולקות ל-14 קטגוריות – תוכנה, מדיה חברתית, מובייל, תעשיות, חקלאות, מזון ועוד.

על פי הנתונים, 55% מחברות ההיי-טק והסטארט-אפ בישראל מעסיקות עד 10 עובדים, למרביתן יש מוצרים קיימים וקרוב ל-40% מהן נמצאות בשלבי מימון מתקדמים.

פרק מעניין דן בארגונים שעוסקים בנושא: מכון היצוא, איגוד לשכות המסחר, IATI ועוד. הדו"ח מציין כי חלק מהם פועלים במקביל, ואף מתחרים ביניהם. הוא מצביע על כך שהם מפעילים קהילות וולונטריות, פלטפורמות לנטוורקינג וקבוצות ווטסאפ, יוצרים שותפויות עם הממשלה ומייצרים הצעות ערך מוכוונות סקטורים.

עוד עולה מהדו"ח כי תלונ נפוצה של מנהלים בחברות רב לאומיות שפועלות בישראל היא על הביורוקרטיה בארץ. הם מציינים גם פערי תרבות ברמה העסקית. במילים אחרות, הישראלים יכולים להיות גאונים בפיתוחים ובהמצאות, אבל הם לא ממש הפנימו את התרבות העסקית של החברות הבינלאומיות.

בשורה התחתונה, שני הדו"חות שהוזכרו כאן מראים שהמצב של ההיי-טק הישראלי טוב, אבל יש עוד הרבה אתגרים ומשימות – הן לממשלה והן לראשי הענף, כדי להבטיח שהמצב יימשך ושחגיגת ההיי-טק לא תהיה רק בתל אביב.