טור חדש: הכול ברור – בנושא בוררויות ודרכים ליישוב סכסוכים עסקיים

לאחרונה סיימתי קורס בוררים. במהלכו נחשפתי לעולם אותו הכרתי, כמו רבים מאיתנו, באופן חלקי מאד.

פעמים, כשאני מספר לאנשים על הקורס, תגובה אופיינית היא מבט מחוייך משהו, קריצה ממזרית ותגובה כמו "אהה, בורר! כמו בעולם התחתון". אחרים ימלמלו משהו בנוסח: "כן, יש הרבה גישורים בימינו" (וזה ממש לא אותו דבר…).

אכן, מתנהלים לא מעט ניסיונות גישור – כאלו שצולחים ואחרים שלא. והייתה גם סדרת טלוויזיה, מוצלחת ופופולרית מאד, שהטמיעה היטב תדמית מסוימת מאד של מקצוע הבורר. עולם תחתון או לא עולם תחתון – הבוררות היא סיפור מעניין. סיפור שאני רוצה לספר לכם בטור זה, ובמספר טורים נוספים בהמשך.

אנשים מגיעים לאי הסכמות ולסכסוכים. חלקם על רקע אישי, משפחתי, אירועים שבין אדם לזולתו. חלקם על רקע תעסוקה ויחסי עובד ומעביד, ורבים מהם – סכסוכים עסקיים בין אנשים ובין חברות.

במדינת חוק, הדרך הקלאסית לפתור סכסוכים כאלה כשאינם מוצאים את פתרונם בהדברות בין הצדדים, היא פניה לרשות המתאימה שהמדינה מינתה – בית המשפט.

קצת מספרים על בתי המשפט בישראל

850,000 תיקים חדשים נפתחים בכל שנה. מתוך התיקים הפתוחים – ממוצע של כ-1,500 מוקצים ברגע נתון לכל שופט שלום; כ-420 תיקים – לכל שופט מחוזי; כ-220 – לכל שופט עליון. כמחצית מתיקים אלה הם תיקים אזרחיים.

משך הטיפול הממוצע בתיק אזרחי – שנה וחצי בבית משפט מחוזי; כשנה אחת – בבית משפט השלום.

נתון זה קצת מטעה, כי רק פחות מ-10% מהתיקים מסתיימים בפסיקת בית המשפט. מרביתם מסתיימים ללא פסיקה או אפילו ללא דיון כלל, ו-תיקים אלו מטים כלפי מטה במידה ניכרת את המספרים הממוצעים למשך הטיפול בתיק.

אסביר זאת: למעלה מ-30% מהתיקים האזרחיים אינם מגיעים אפילו לדיון ראשון בבית המשפט. התביעה נמחקת עוד קודם לכן. למעלה מ-50% מהתיקים מסתיימים בפשרה, אליה מגיעים הצדדים בהידברות ישירה ביניהם, לעיתים בהשפעת בית המשפט או בתיווכו.

התיקים שמסתיימים בפסיקת בית המשפט נמשכים, מן הסתם,  זמן ארוך בהרבה מהממוצע של שנה וחצי בבית המשפט המחוזי או שנה בבית משפט השלום. בתיקים אלה עוברים המתדיינים "מרתון שהוא גם מסלול מכשולים", לעיתים במהלך שנים ארוכות.

אז מה המסקנה?

המסקנה היא שבחלק הארי של המקרים, במקום פסיקה של בית המשפט, מושגת פשרה, שלא בהכרח משקפת את אמונת כל הצדדים בצדקתם. קיימים גם מקרים בהם צד אחד מוותר כליל, התביעה מבוטלת וההליך המשפטי נפסק. האם הצד המוותר הוא הצד שאיננו צודק? לא בהכרח. לעיתים צד זה הוא הצד החלש יותר: דל במשאבים, קצר בזמן, חסר סבלנות או ירא מהמעמד. נראה שחלקם של המתדיינים נרתע, אם לא מאימת הדין – מאימת סדר הדין.

הליכי המשפט, ההוצאות, הזמן שיידרש למיצוי התביעה – כל אלה דוחפים לעיתים לפשרה ולוויתור. האם זה המצב הנכון? האם קיימת לו אלטרנטיבה? בטורים הבאים אנסה להשיב על שאלות אלה.

אספר גם מהן הדרכים החילופיות ליישוב סכסוכים: בית משפט, הליך גישור והליך בוררות. מה מייחד כל אחת מהן ומהם יתרונותיה וחסרונותיה. האם ניתן ליצור שילובים בין דרכים אלה לישוב סכסוכים? מהם הליכים שמתחילים כגישור ומסתיימים בבוררות? מהם הליכים שמתחילים כבוררות ומסתיימים בגישור?

אספר כיצד מתחיל הליך בוררות, איך נבחר בורר, מי יכול לשמש בורר, אלו נושאים אסורים בבוררות, כיצד מתנהלים הדיונים, מה משך הזמן הנדרש להשלמת הליך בוררות, מהי פסיקת בורר ומה תוקפה, מהו המעמד החוקי של בוררות, מה תפקידו של בית המשפט בתהליך בוררות, כללי אתיקה בבוררות, שכר הבורר ועוד.

הטורים ילוו בסיפורי מקרים – לעיתים אמיתיים לחלוטין, ולעיתים פחות… כוונתי היא לפתוח לקורא צוהר לנושא הבוררות ולדרכי יישוב סכסוכים עסקיים, ובעיקר – לספק לו חומר קריאה מעניין ומהנה.

* הטור עוסק בתוכן עיתונאי, ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי.

הכותב הוא יועץ בנושאי IT, בורר מוסמך ומגשר מוסמך. בעברו היה מנמ"ר שירותי בריאות כללית, וניהל מספר חברות לאספקת טכנולוגיות ושירותי IT