העולם שייך לגולשים

דבריה של השופטת דורית בייניש, נשיאת בית המשפט העליון, אשר הפנתה אצבע מאשימה כלפי הטוקבקים המסיתים נגד בתי המשפט, הפנו שוב את הזרקורים לוויכוח ישן על תופעת הטוקבקים.

הטוקבקים הם הביטוי הישיר למהפכה תקשורתית שמתחוללת לנגד עינינו בשנים האחרונות. תקשורת ההמונים הפכה להיות דו-סטרית, בזכות הפיתוחים הטכנולוגיים בעולם ה-ICT, שהטוקבקים הם חלק בלתי נפרד ממנה.

זכות התגובה לצרכני התקשורת הייתה קיימת מאז ומתמיד, והיא הופיעה בפורמטים שונים. זו זכות התגובה של קוראים או מאזינים, והיא הפכה לאחד מיסודות של חברה חופשית ודמוקרטית. הטוקבקים פרצו לעולם בזכות הטכנולוגיה, זו המאפשרת לקורא להגיב בזמן אמת על חדשות, אירועים וכל מה שעומד על סדר היום. במהותם, הטוקבקים מסמלים את אחד מיסודות הרשת: כתיבה ישירה וכמעט שלא מצונזרת, מיידית, ללא סינון וללא עריכה. הם חלק מתרבות דיגיטלית עכשווית, שמאפשרת לכל אדם באשר הוא, להביע את דעותיו – מעצבנות וקיצוניות ככל שתהיינה – כל עוד אין בדבריו אלה משום עבירה פלילית.

הטוקבקים מיישמים עקרון חשוב נוסף המצוי באינטרנט: האנונימיות. כל אחד יכול להביע את דעתו, להעביר מסרים – מבלי הצורך בחשיפה של פרטיו. התחזיות לשני העשורים הקרובים מלמדות שעולם התקשורת שייך כולו לגולשים. הם אלו שיכתיבו מה הם מעדיפים, הם אלו שיהוו את הבסיס למידע שכלי התקשורת משדר או כותב, והם גם אלו שיציפו את השרתים של כלי התקשורת בתגובות ובהערות. כך, הם יתווכחו ביניהם, יאירו צדדים, ישבחו או יקטלו כותב זה או אחר. כל עיתונאי וכל כותב הגון, יודו כי הטוקבקים הם אחד הדברים הראשונים שהם מביטים בהם בכל רגע, גם אם לא נעימים ומעצבנים.

מכאן, עולה השאלה עד כמה אפשר לתת חופש כתיבה לכל מי שיש לו מקלדת ועכבר בהישג יד. כשמדברים על תרבות הכתיבה, צריך לעשות אבחנה בין התרבות שמקובלת בישראל לבין זו שבשאר העולם המערבי. ההבדלים הם לפעמים שמיים לארץ. טוקבקים בעיתון של המדינה, שלו גם אתר נפוץ ביותר, מצליחים בכל פעם להפתיע: עד כמה נמוך אפשר לרדת. זוהי תרבות שיח אלימה, שנראה כאילו הגיעה היישר מהשכונות הנידחות של הפה. זו תרבות המבטאת חוסר סובלנות ובוטות, המאפיינות את השיח הציבורי בישראל.

הציצו נא מדי פעם, בטוקבקים באתרי החדשות בישראל, ואחר כך עשו זאת בתקשורת הבינלאומית, והשוו ביניהם. לא צריך להיות חוקר מדעי המדינה כדי לגלות את ההבדלים. אין המדובר בכך שמעבר לים אין גולשים גסי רוח, אלימים, או כאלו שמנצלים את האנונימיות כדי לנגח מוסדות, פוליטיקאים וגורמים אחרים מאלף ואחד סיבות. אז מה הוא ההבדל ? בהשקפת העולם של אלו שאמורים לסנן את החומרים. אלה הם העורכים המאשרים, או לא, את התגובות. בעשותם כך, הם קובעים את הרמה של השיח התקשורתי שיתפרסם.

הטענה לפיה הטוקבקים אינם מסוננים – לא נכונה. שהרי כל עיתון חייב לוודא שבפרסום טוקבק זה או אחר, אין הוא עובר על חוקים מסויימים. כך, כל שנותר לקבוע הוא מתי למנוע פרסומה של תגובה, ומתי לאפשר ולאשר את הופעתה. השאלה הזו עומדת כעת במוקד הוויכוח, בעולם העיתונות ובקרב הציבור.

ההרגשה היא שבערוצי תקשורת מסויימים הגענו לכאלה תהומות של שפל, ירדנו כל כך למטה, ואז החלה לה מגמה של "חזרה בתשובה". משמע, סינון קפדני יותר, מניעת פרסום של דברי הסתה, גם אם הם נכתבים על ידי "אחד שיודע הכל" או "אזרח ישראלי", ושאר הכינויים ההזויים הללו. נראה כי כלי התקשורת הגיעו למסקנה, כי הדרך להחזיר את תרבות השיח, גם באינטרנט, היא על ידי צנזורה עצמית במובן החיובי של המילה. טייקוני התקשורת מבינים שאם הם לא יעשו זאת, או אז המחוקק יעשה זאת במקומם.

במושב הכנסת הקודמת כבר עלו כל מיני הצעות לחקיקה שתשים מעצורים על גלגלי התקשורת. ההצעות נמשכות גם בכנסת הנוכחית. אותם חברי כנסת שעושים זאת, עלולים להמשיך בניסיונותיהם. אם הם יצליחו, חקיקה שלהם עלולה להכניס את ישראל ברשימת אותם מדינות שסוגרות את השאלטר על האינטרנט, ונהיה כאן דוגמת איראן וסין.

כבוד השופטת העליונה בייניש: הסתה נגד שופטים היא דבר פסול וחמור מאוד, אבל מכאן ועד קריאת עליהום על כל תרבות הטוקבקים – הדרך ארוכה וגם לא מציאותית. הפתרון, כמו בעולם המשפט, הוא במציאת איזון. יש לאפשר שיח תרבותי, חופשי ופורה בכל ערוץ תקשורת אפשרי, אולם מנגד יש לשמור על כללים בסיסיים, שאחד מהם הוא מניעת הסתה. את הטוקבקים אי אפשר לעצור, אפשר לנווט אותם נכון יותר.