הזכות להפסיד והחובה לבדוק

במכרז בתי התוכנה, שנועד לספק שירותי כוח אדם למשרדי הממשלה השונים, אין רגע דל. השקט התעשייתי שלכאורה שרר לאחר שהסתיימו הדיונים בבתי המשפט, היה שקט למראית עין, כאשר מאחורי הקלעים מתחולל רעש געש.

המדובר באחד המכרזים השאפתניים ביותר שהממשלה פרסמה אי פעם, והוא נועד לחולל לא מפחות מאשר מהפכה בשיטת ההתקשרות של הממשלה עם ספקי השירותים שלה. המכתב של ראש מינהל הרכש, ליאור אגאי, אל אחד הספקים, שלטענתו חטאו היחיד היה הגשת הצעה "זולה" – הוא רק התירוץ להצתת האש התקשורתית מחדש.

המכרז מציב אתגרים לא פשוטים בפני הספקיות הגדולות. אף אחד לא רוצה להפסיד במכרז כזה, משום שהפסד, מעבר למשמעות הכספית שלו, עלול ליצור תוהו ובוהו בחברות רבות, שעלולות למצוא את עצמן מפטרות עשרות עובדים, שלא לדבר על ההשלכות שיהיו לכך על משרדי הממשלה עצמם.

כדי להתגונן מפני מצבים כאלו, הוגשו למכרז הצעות מחיר נמוכות במיוחד עבור שירותים וכוח אדם – הצעות שלאדם הסביר נראות בלתי מציאותיות בעליל. המכתב של אותו ספק, שמצוטט במהדורה זו, הוא רק דוגמה קטנה אחת למשבר האמון שנוצר בין הספקים לממשלה. לכאורה, אפשר בהחלט היה לקבל את התשובה ההגיונית של דובר האוצר שטוען, כי מדובר בהליך שגרתי במסגרת סדרת הבדיקות של המכרז עצמו. אולם, צריך לזכור שאנו במהלכו של שלב מתקדם למדי במכרז, שעל פי הלו"ז המקורי אמור היה להיגמר מזמן. על כן, הפניה של רו"ח אגאי נתפסת (אולי בצדק) בעיני הספקים כסוג של היטפלות לא עניינית, שנועדה רק למשוך זמן.

אבל יש במחלוקת הזו גם סוגיה עקרונית, שבמשך שנים מעסיקה את כל מי שפועל במיחשוב הממשלתי. הרי כולם יודעים שמטרתם של המכרזים הם לגרום למדינה לקבל את השירותים הכי טובים במחיר הטוב ביותר. גם הספקים יודעים זאת, ולכן הם אמורים לעשות את התחשיבים שלהם כדי להציע למדינה את ההצעה הכי אטרקטיבית – הצעה שתשאיר אותם במגרש המכרזים ותמצב אותם בשורה הראשונה של הספקים בישראל.

השוק הממשלתי לא היה מעולם מקור ההכנסה היחיד של ספקים. המשקל של הממשלה שונה בתמהיל ההכנסות של כל ספק וספק – אבל הממוצע הוא בערך שליש. המכרז הספציפי הזה כולל מרכיב גדול הרבה יותר של הכנסות, ועל כן גם פיתוי רב יותר לתת מחירים זולים. הסיבה היא שאחד מסעיפי המכרז קובע שזכייה באשכול אחד מתוך סל האשכולות, תאפשר לזוכה לשמור על העובדים שלו ביתר האשכולות. סביר שיש ספקים שהגישו באשכולות מסוימים הצעות נמוכות כדי לא לאבד את דריסת הרגל שלהם בשוק הממשלתי. מצד שני, ברור שלאוצר יש את המנדט לבדוק את ההצעה, לתהות על קנקנו של הספק ולקבל את החלטתו. אבל פה נשאלת השאלה, איפה עובר הגבול שבין כניסה לשיקולים עסקיים של חברות לבין הרצון של המדינה להגן על עצמה?

הספקים עמם שוחחנו לצורך הכנת מאמר זה, סבורים שעם כל הכבוד לממשלה ולעורכי המכרז שעושים עבודתם נאמנה – אסור לשכוח שאנו חיים במדינה דמוקרטית, ויש לספק גם זכות להפסיד. ההיסטוריה של המכרזים הממשלתיים מלאה בקבלנים שזכו במחירי הפסד וסיפקו את הסחורה, ובכאלה שזכו עם הצעות הזויות וגרמו מפלה לשני הצדדים. כה זה, החיים דינמיים וממשלה לא יכולה לקנות לעצמה ביטוח חיים עם 100% פרמיה, כי אפילו אצל הקב"ה זה לא קיים. במכרז מסוג זה יש סיכונים. אם פלוני מייצר מדפסות, למשל, ורוצה למכור אותן לממשלה בשקל – אין זה עניינה של הממשלה אם העסקה הזו תביא אותו לפת לחם ותכניס אותו לחובות.

אבל הכעס של הספקים אינו רק על המכתב של אגאי, אלא על המציאות שנוצרה – של מכרז גדול וחשוב, שמתארך ונמתח. כך, חלק מהספקים יגידו "אמרנו לכם", ויזכירו את כל האזהרות שפורסמו לגבי המכרז עוד לפני שפורסם. אותם ספקים סבורים שהחברות שמשתתפות במכרז ישרדו, בצורה זו או אחרת, השאלה היא עם איזה כוח אדם ובאיזו רמת שירותים הממשלה תישאר.

אסור לשכוח שמדובר כאן בבני אדם – בעובדים שחלקם מסתובבים כבר שנה ויותר במתח יומיומי לגבי גורלם. גם הם יודעים שסביר מאוד שכל תוצאה שתתקבל תביא את המדינה לכותלי בית המשפט. ואם אכן יסתיים המכרז הזה בכל מקרה בבית המשפט, אז הנהגת האוצר צריכה לקבל החלטה אמיצה – לבטל אותו ולהשאיר את המלאכה לשופטים.

ישנה גם אופציה אחרת: ביטול המכרז ויציאה לדרך חדשה. למשל, בחינת חלופות כגון פרסום תעריפים לשעת כוח אדם, כפי שעושים במשרד הביטחון. כך, כל מי שחושב שהוא יכול לעמוד בתעריף, ניגש למכרז ומי שלא – נשאר בחוץ.

חומר למחשבה.