הקטר של המשק צריך לחשב מסלול מחדש

הדו"ח השנתי של הרשות לחדשנות שפורסם היום מצייר תמונת ראי כוללת ובהירה על מצבה של ישראל בכל מה שקשור לחדשנות, טכנולוגיה, היי-טק ועוד.

לכאורה, שום דבר לא חדש בו, ולא מפני שכותבי הדו"ח התעצלו, אלא מפני שהדו"ח מצייר מציאות שקיימת פה כבר יותר משלושה עשורים, ולא רק שלא נעשו יותר מדי דברים כדי לשפר אותה – אלא היא הולכת ומחריפה.

זו הסיבה כנראה שמנכ"ל הרשות, אהרון אהרון, שנכנס לתפקידו בתחילת השנה, בחר לשחרר בחלק הראשון של הדו"ח אזהרה חמורה לכלכלה של ישראל, אם לא ייעשו צעדים לצמצם את הפערים הענקיים בין כלכלת ההיי-טק, שפורחת ומביאה לנו כבוד בכל העולם, לבין הכלכלה המסורתית, שצופה מהצד בהישגים הטכנולוגיים של ההון האנושי הישראלי, ולא מצליחה לייצר אקו-סיסטם שיאפשר לה גם ליהנות מהפירות של הצלחת ההיי-טק.

הדו"ח נפתח בשלל נתונים מעודדים וידועים שממחישים את ההצלחה של ההיי-טק בישראל בשנה שעברה; 43 מיליארד דולר ייצוא, גידול של 50% בייצוא השירותים מתוך סך כל ייצוא ההיי-טק, שיא בגיוסים של חברות סטארט-אפ שהגיע ל-4.8 מיליארד דולר בשנה שעברה.

כותבי הדו"ח מציינים ששנת 2017, שתסתיים ברבעון הבא, צפויה להפוך לשנה המוצלחת ביותר בהיסטוריה של ההיי-טק מבחינת אקזיטים, ודי להזכיר את מובילאיי (Mobileye), שנרכשה ב-15.3 מיליארד דולר, ועוד גיוסים מתוקשרים אחרים.

אבל כאשר שמים את תעשיית ההיי-טק על מפת הכלכלה הישראלית – המקום הטבעי שהיא צריכה להיות בו – מגלים שמסיבות רבות, שנובעות מכשלי שוק והיעדר הכוונה, מרבית האוכלוסיה לא נהנית באמת מהישג ההיי-טק, מלבד יוקרה וגאווה לאומית, שאיתה כידוע לא הולכים למכולת.

אם נביט על בעיה זו מהצד של מספר המועסקים בהיי-טק, נגלה שהם מהווים כ-8% מכלל המועסקים בישראל, אבל השכר הממוצע של עובד בהיי-טק הוא כפול מהשכר הממוצע במשק.

מעבר לזאת, כלכלת ההיי-טק מתנהגת ככלכלה סגורה במידה מסוימת, משום שאלו שעובדים ב-307 מרכזי המו"פ, או בחברות סטארט-אפ, רובם מהנדסים ובוגרי מדעים אשר נעים ממקום למקום בתוך אותה כלכלה, והסיכוי שהם ישתלבו בתעשיות אחרות שזועקות לחדשנות הוא קלוש, פשוט מפני שבחלק מתעשיות אלו החדשנות שם לא קיימת. שלא לדבר על מועסקים רבים במשק שיש להם פוטנציאל להשתלב בהיי-טק אבל לא יכולים בגלל מבנה מאוד סגור ומיוחד.

מעצור רציני של הכלכלה בישראל

רשות החדשנות קובעת כי המצב שבו שתי הכלכלות מתקיימות כל אחת בנפרד לא יכול להימשך, ועד כמה שזה נשמע אבסורד, הקטר של ההיי-טק שאומרים שהוא מוביל את המשק, עלול בנסיבות מסוימות להיות מעצור רציני של הכלכלה בישראל.

הפתרון הכולל, כפי שהוא משתקף בדו"ח, הוא ביצוע שורה של צעדים שיחברו בין כלכלת ההיי-טק לכלכלה המסורתית. המשימה הראשונה היא הזרמת חצי מיליון עובדים לתחומי ההיי-טק והחדשנות לתקופה של 10 השנים הקרובות, כאשר המסר הוא שצריך להתחיל מיד.

בין היתר צריך לתת מענה למחסור הכרוני במהנדסים שקיים בענף ההיי-טק עצמו – מחסור שמונע צמיחה מהירה יותר של חברות.

מעבר לזה, הדו"ח מדבר על תוכניות שכבר קיימות ותוכניות חדשות שנועדו להכניס אוכלוסיות חדשות לתעשיית החדשנות, בין אם על ידי עידוד מוסדות הכשרה שיכשירו עובדים למקצועות כמו פיתוח תוכנה אשר שלא דורשים תואר אקדמי אבל יכולים לסייע בתחומים מסוימים, זאת לצד עידוד החדשנות במערכת החינוך, פרויקט ארבע-חמש יחידות במדעים, ועוד.

התוספת של כוח האדם תזרום אל תעשיות מסורתיות שסובלות מפיגור עצום בכל מה שקשור לניהול חכם ויעיל של המפעל בהיבטי ה-ICT שלו: Big Data, האינטרנט של הדברים, מובייל ועוד.

תקועים אי שם במאה ה-19

יש תחומי תעשיה כמו חקלאות, פארמה, ביוטק, שהחדשנות הישראלית שם ידועה בכל העולם, אבל מצד שני תהליכי הייצור, השיווק והניהול במפעלים אלו – כמו בהרבה מפעלי מזון – עדיין תקועים אי שם במאה ה-19.

זהו גם האתגר שהתאחדות התעשיינים הציבה לעצמה השנה, מאחר והתעשיינים מבינים כי היעדר השקעות ב-ICT מדיר אותם משווקים רבים בעולם, שם מתחרים מפעלים חדשניים שיודעים לייצר את אותו מוצר אבל יעיל יותר וזול יותר.

בפרק שמוקדש לעולם ה-ICT, נאמר בדו"ח כי "ה-ICT הישראלי סובל בשנים האחרונות משתי חולשות מרכזיות: האחד הוא המחסור החמור בכוח אדם, והשני – הפער בין הערך הטכנולוגי שה-ICT מייצר, לבין ההשפעה הכלכלית המוגבלת על הכלכלה הישראלית".

מודל החדשנות בישראל מבוסס על ערכים טכנולוגים שלא מצליחים לתרגם אותם לערכים כלכליים, שישפיעו על המשק. במילים אחרות, שאמנם לא נאמרות בדו"ח אבל בהחלט אפשר לסכם זאת: יש לנו אוצרות טבעיים שהם ההון האנושי שלנו – אלו המאיישים את הקטר של ההיי-טק. אבל אחרי 70 שנה, מדינת ישראל לא הצליחה לממש את היתרונות הכלכליים של החדשנות הטכנולוגית כדי לתת מענה לאתגרים רבים אחרים שעומדים בפני החברה הישראלית.

אחד הרעיונות לפתרון שמציע הדו"ח, הוא הצבת דרישות מלוות בתמריצים, לעודד חברות רב-לאומיות לא להסתפק רק בהקמת מרכזי מו"פ, אלא גם לבצע פה תהליכי ייצור ברמה זו או אחרת.

המודל המוביל הוא אינטל (Intel) ועוד כמה חברות בודדות דומות לה. האם זה מתאים לחברות כמו אפל (Apple), יבמ (IBM) ומיקרוסופט (Microsoft) או חברות אחרות שעד היום לא הקימו פה פסי ייצור? שאלה גדולה.

האם הדו"ח יעלה אבק?

וכמו בכל דו"ח שמסיימים לקרוא אותו, נשאלת השאלה מה עושים איתו – או נכון יותר איך ומי ממקבלי ההחלטות שעל שולחנם הונח הדו"ח יתחיל לעשות צעדים מעבר למה שנעשה, כדי שהקטר של ההיי-טק יחשב מסלול מחדש ועל קרונותיו יעלו כלל אזרחי המדינה וייהנו מהדהירה שלו, לא רק לחו"ל אלא גם ברחבי ישראל.

יש לקוות שגורלו של דו"ח הרשות, לא יהיה דומה לגורלם של דו"חות אחרים שמונחים לפתחם של נבחרי הציבור ומעלים אבק אחרי כמה ימים.