אפקט החממה

תכנית החממות היתה רעיון מעולה שהוכיח את עצמו עד המיתון האחרון ● איך קרה שכולם שיחקו לפי הכללים שקבעה המדינה, אך המדינה היא זו שהפסידה? ● על תמימות, ציונות וקצת טכנולוגיה

אם יש משהו שמאפיין את הקשר ההדוק שבין ציונות להיי-טק, הוא סיפור החממות הטכנולוגיות של המדען הראשי במשרד התמ"ת.

הרעיון להקמת מסגרת ארגונית התומכת במיזמים טכנולוגיים חדשניים בעלי רמת סיכון גבוהה, עלה כבר ב-1991. באותה תקופה, ימי ראשית הגיוסים, התברר שיש פה הרבה מאוד אנשים עם רעיונות מצוינים שכדי לממש אותם לכדי מוצר, זקוקים לגב כלכלי חזק – גב שקרנות הון הסיכון הפרטיות לא סיפקו בגלל הסיכון הגבוה הכרוך בכך.

במקביל, באותה השנה קרה עוד משהו שקשור לציונות: גלי העלייה הגדולים מברית המועצות, שהביאו איתם הון אנושי מהמעלה ראשונה. היה ברור שצריך למצוא להם מסגרות תעסוקה שיהלמו את כישוריהם.

כך, החלה תוכנית החממות, שהרעיון הבסיסי שלה הוא מתן מענקים בגובה של עד שני מיליון שקלים לחברות בעלות פוטנציאל, ולהוביל אותן לקראת גיוס ממקורות פרטיים על ידי יצירת ערך בתוך החממה. משגדלו הצרכים, והביקושים היו מעבר ליכולתה הכלכלית של המדינה, הוחלט ב-1993 להפריט את החממות. עם זאת, המילה "הפרטה" אינה מדויקת במקרה הזה, שכן רק הניהול הועבר לידיים פרטיות, מתוך הנחה שכך תגדל המוטיבציה של אותם מנהלים פרטיים להשקיע ולסייע לחברות הצעירות לצאת לאוויר העולם.

כך, קמו להן 26 חממות שפזורות ברחבי הארץ, ומאכלסות בין שבע לשמונה חברות כל אחת. אותן חברות הזנק עוברות את המסננת הקפדנית של מנהלת החממות, ואנשיה מקבלים תשתיות למחקר ופיתוח, שירותי משרד, הנחייה מקצועית, קשר לשותפים אסטרטגיים, עזרה בהלוואות גישור וכמובן סינרגיה עם חברות אחרות בחממה.

באופן כללי, נחשב רעיון החממות להצלחה. המדינה מממנת, החברה מגייסת כספים והופכת לאחר כמה שנים לסיפור הצלחה. אך מה עם המדינה? איפה הרווח שלה? במשך שנים נותרה השקפת העולם ציונית גרידא: המדינה איננה משקיעה כדי להרוויח; במקרה הטוב היא רוצה לקבל את הכסף בחזרה. הערבות היחידה שיש לה, קיימת בדמות מניות של החברה הצעירה, שנשארות משועבדות למדינה, כל עוד החברה לא מחזירה את המענק. נזכיר בנקודה זו, שהתנאי הראשוני לקבלת מענק מהמדען, הוא יכולתה של החברה בעוד לגייס חצי מיליון דולרים ממקורות פרטיים כשנתיים לאחר הצטרפות לחממה.

כל עוד הדברים מתנהלים בנתיב הרגיל, כולם מרוצים. ואכן, כפי שיוסי סמולר, מנהל תכנית החממות, מסר בוועדת המשנה לכלכלה – מתוך כ-1,209 חברות שהשתתפו בתכנית מאז 1993 ועד היום, 61% הצליחו לגייס כספים, 33% ממשיכות לפעול באופן עצמאי ורק 28% אחוזים הפסקו לפעול. אבל החממות מתנהלות בסביבה דינמית, שמושפעת מן העולם החיצון – לטוב ולרע. כך, ברגעי משבר, מתגלים הסדקים, שנובעים מהעובדה שהממשלה ככל הנראה, פועלת בתמימות. יושבים שם אנשים שבאמת מאמינים שלסייע לחממה זו ציונות, ולא מודאגים יתר על המידה מהכסף שיוחזר או לא, כי לממשלה יש מניות בחברות.

והנה, בא המיתון האחרון, והוכיח שגם הממשלה צריכה לגלות פחות תמימות ולפעול ביתר זהירות, כי גם לשמור על קופתה זה סוג של ציונות. כפי שמתפרסם במהדורה זו, 25 חברות מתוך 31 שסיימו את תקופת שהותן בחממות בשנתיים האחרונות, לא הצליחו עדיין להחזיר את המענקים שנתנו להן, כי אף קרן הון סיכון לא הסכימה להשקיע בהן. מדובר בחוב כולל של 81 מיליון שקלים, שמתוכו רק 14 מיליון הוחזרו.

אז מה עכשיו? למדינה יש לכאורה שליטה בהרבה חברות, אבל השליטה הזו לא שווה הרבה. העובדה שאף אחד לא רוצה להשקיע בחברות הללו, לא ממנפת את ערך המניות, או במילים אחרות: המדינה השקיעה הרבה מאוד כסף בחברות שראויות לכך, אבל הסיכוי שהיא תראה את הכסף הזה בחזרה הוא קלוש מאוד. למדינה אין שום דרך לגבות את הכסף, למרות שכולם שיחקו על פי כלליה.

אלא שלסיפור הזה יש גם צלע שלישית והיא זכייני החממות. אלו הגורמים הפרטיים שהשתתפו במכרזים, עמדו בתנאים ואמורים היו גם להשקיע בחברות הללו כדי להראות "רצינות". מהדיון בכנסת, מתברר שלא כולם "רציניים", ושיש זכייני חממות שמשקיעים בקושי את דמי הניהול שהם גובים. אז מי נותר זה שלוקח על עצמו את כל הסיכונים? אתם, הקוראים, משלמי המיסים, שמממנים את הסיוע הזה לחממות, אבל לא רואה את הכסף בחזרה. אז נכון שהסכומים הללו עדיין לא קריטיים, אבל מי ערב לכך שהם לא ייעלו בשנים הבאות?

יש לקוות שקריאתו של חבר הכנסת רוברט אילטוב (ישראל ביתנו) לשינוי כללי המשחק, תתרום להמשך קיום הרעיון הציוני, אך מבלי לשחק רולטה רוסית עם קופת המדינה.

תגובות

(0)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, דיבה, וסגנון החורג מהטעם הטוב

אירועים קרובים