אחדות ואמונה: הדרך להשיג את המטרה – חלק ב'

בשבוע שעבר סיפרנו על אירוע מרתק שהתרחש באולימפיאדה, שבו הושגה הצלחה בזכות כוח האחדות והאמונה. ראינו שניתן ללמוד הרבה מאירוע זה על התנהלות בעולמות ההיי-טק וניהול הפרויקטים, ובעיקר: זה לא נגמר עד שזה לא נגמר.

אם השחיין האמריקני האחרון היה מחליט להתייאש וזהו, ארצות הברית באמת לא הייתה זוכה במקום הראשון. אבל הוא שחה באמונה כאילו יש סיכוי, וזה מה שנתן לו את ההזדמנות למהפך.

כמה מאיתנו מעיזים להתנהג במצב לא פשוט (=מאתגר) כאילו יש סיכוי, כשדעת הרוב אומרת שאין? אנחנו מוותרים על חלומות כי אנשים צוחקים על מעוף שאנחנו מפגינים, מתייאשים מפרויקטים לא גמורים כי ההיסטוריה מוכיחה שקשה לסיים אותם בהצלחה, מפסיקים להתאמץ כי ממילא אנחנו בפיגור, וסטטיסטית, מה הסיכוי שנצליח?

כיום ברור לכולם, שסטטיסטית צרפת הייתה אמורה לנצח באותו משחה השליחים, אבל למעשה, ארצות הברית ניצחה. היא ניצחה פשוט בגלל הכוח להמשיך הלאה במלוא הקיטור, בפוקוס מוחלט ובלי להתענות בספקות עצמיים, גם כשאתה בפיגור 20 מטרים לפני קו הסיום.

חז"ל לימדונו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". כלומר, לעולם אסור להתייאש אפילו כשהמצב נראה אבוד. אמונה היא גורם חשוב מאוד בהשגת המטרה, ויכולה לטעת באדם נחישות וכוחות עצומים.

השלם גדול מסכום חלקיו

משחה שליחים הוא אירוע קבוצתי שבו כל אחד קובע. זה לא משנה אם אתה מייקל פלפס, הסופרסטאר העולמי, ששוחה את הקטע הראשון, או שחיין אלמוני ששוחה את הקטע האחרון, ובמקרה הזה מציל את המצב.

רוב הפעילויות בחיים מערבות מאמץ קבוצתי, מה שאומר שמשחה שליחים הוא חיקוי נאמן למציאות, יותר מאשר משחה אישי.

רוב הזמן, אנחנו צריכים לדעת שעלינו לא רק לעשות היטב את החלק שלנו, אלא גם לצאת מהמים בזמן ולתת למישהו אחר להמשיך. זה לא משנה אם אנחנו חושבים שאנחנו מוכשרים יותר או פחות מעמיתינו למשימה, לכל אחד יש את החלק שלו, ואף אחד לא יותר חשוב מהאחר. אתה אף פעם לא יודע מי יפתיע אותך ויהיה גיבור היום, אז רק תוודא שכולם מקבלים הזדמנות הוגנת.

לבד זה לא ילך

לכל אחד מאיתנו יש גם מטרות אינדיבידואליות, לא רק כאלו שהן חלק ממאמץ קבוצתי. בדרך כלל, גם במטרות הללו נזדקק לעזרה מאחרים. פלפס האגדי שחה באולימפיאדה הזו במטרה לשבור את השיא של מארק ספיץ האמריקני, שזכה באולימפיאדת מינכן בשבע מדליות זהב.

כדי לשבור את השיא, פלפס צריך היה לזכות במדליית זהב בכל משחה שבו הוא השתתף. מכיוון ששלושה מהם היו משחי שליחים, החברים שלו הצילו את החלום הפרטי שלו לשבור שיא. זה לא ממש מפתיע: גם אם החלום שלנו הוא פרטי ואנוכי לגמרי, גם אם אנחנו רוצים להשיג אותו בבדידות מזהרת, אנחנו זקוקים לעזרה מאחרים כדי שהמגדל באוויר ירד אל הקרקע.

בקיצור, אל תחשבו שאתם יכולים לעשות את זה לבד. כי אתם לא. ללא אחדות, ללא עבודה בשיתוף פעולה תוך פרגון הדדי, קשה מאוד להצליח.

חז"ל לימדו אותנו שלא ניתן ליטול את ארבעת המינים (אתרוג, לולב, הדס), אם הערבה, שנחשבת לפחותה שביניהם, חסרה באגודה או פסולה.

הכה את המומחה

פרשני שחייה נחשבים ברחבי העולם, אנשים עם ניסיון וידע אנציקלופדי בתחום, העניקו את מדליית הזהב לצרפת כמה שניות לפני הסיום, בביטחון בלתי מעורער. אז מה? בסופו של דבר הצרפתים קיבלו מדליה (וירטואלית) אצל הפרשנים, והאמריקנים קיבלו מדליית זהב (בפועל) באולימפיאדה. ברור לכולנו מה עדיף?

כולנו נוטים להעניק יותר מידי חשיבות לדברי פרשנים בתחומים שונים. הפרשן המדיני קובע בלהט שהנשיא הבא הוא… הפרשן הצבאי אומר כך… המומחה ליחסים בינלאומיים טוען אחרת… המבין בענייני איראן ודאעש חוזה בביטחון… לא משנה כמה אתה מומחה, אתה לא נביא, ואין לך כדור בדולח לחזות בו את העתיד.

זכרו את הביטחון המוטעה של פרשני השחייה בפעם הבאה, כשהאזנה למומחה מאיימת להכניס אתכם לביטחון יתר או להבדיל לפאניקה משתקת.