מפלס הזבל נשאר בעינו

לפני שנה, בדצמבר 2008, נכנס לתוקפו "חוק הספאם", שנועד להילחם בתופעת דואר הזבל בישראל. החוק הוא בעצם תיקון לסעיף 40 לחוק הבזק, האוסר על משלוח דברי דואר כמותיים ללא אישור בעל התיבה. החוק גם הורה על השתת קנסות כספיים למי שמפרים אותו.

חוק הספאם עורר ויכוח ציבורי רחב. מצד אחד, הגולשים והמשתמשים הפרטיים טענו כי הוא יצמצם את היקף כמויות הדואר הזבל שיגעו לתיבת הדואר שלהם. הסטטיסטיקה המקובלת בעולם היא שיותר מ-80% מתעבורת הדואר העולמית היא זבל, שנשלחת בעיקר למטרות פרסום ושיווק.

מנגד, המגזר העסקי נאבק בחוק ככל יכולתו, בטענה כי הוא לא יקטין את היקף התופעה, אך הוא יסב נזק כבד לעסקים קטנים ובינוניים. אלו אינם יכולים להשתמש בכלי פרסום יקרים וארציים, ולכן נעזרים בכלי שיווק לגיטימי – הדואר האלקטרוני.

בכנס חירום שערכה קבוצת אנשים ומחשבים ימים אחדים בטרם נכנס החוק לתוקף, הועלו כמה תובנות. הראשונה: החוק הוא לא הפתרון שכולם מייחלים לו. תובנה שניה היא שהחוק פוגע באופן גורף בקהילה שלמה, שכנראה לא אליה התכוון המחוקק. הכוונה היא ל"טובים", אלו שאינם ספמארים, אולם מהווים מגזר שלם שמתפרנס באופן חוקי לחלוטין משיווק ופרסום באמצעות הרשת. העוסקים בתחום זה מעולם לא נתבעו על הטרדה, או שימוש לא נכון במאגרים שלהם.

שנה לאחר שהחוק נכנס לתוקפו, שאלנו את עו"ד נעמי אסיא, ממשרד עורכי הדין אסיא ושות', האם השתנה משהו? עו"ד אסיא סבורה, כי מפלס הזבל נשאר כמו שהוא. לדבריה, זה קרה משתי סיבות עיקריות: האחת, החוק מטפל בעיקר בדואר זבל שמקורו בישראל, משמע ממקורות שניתן להתחקות אחריהם. החוק לא יכול להתמודד עם מפיצי ספאם שפועלים בצורה מתוחכמת מעבר לים.

סיבה שנייה, חשובה יותר לדבריה, היא שהחוק יצר מנגנון שלם של תעבורת דואר מטרידה לא פחות. אלא שזו לא הוגדרה כדואר זבל: כל מפיצי הדואר, החברות שעוסקות בשיווק או נוהגות לשלוח מיילים לרשימות תפוצה, הפגיזו את תיבת הדואר של אנשים שהיו איתם בקשר, כדי לבקש מהם פעם אחר פעם בקשה להימנות על רשימות התפוצה שלהם. עו"ד אסיא העידה על עצמה כי קיבלה והיא ממשיכה לקבל פניות רבות, מגופים שונים, שמבקשים את אישורה למשלוח מיילים אליה.

בפועל, אחוז ההיענות מצד הנמענים היה אפסי. עובדה זו יצרה עומס מיותר על הארגונים, שנאלצו לעסוק בטיוב ובעדכון רשימות תפוצה, פעולה שכרוכה במשאבים של כוח אדם וכסף.

לעומת זאת, אומרת עו"ד אסיא, שהיא הופתעה לגלות כי היו לא מעט פניות לבתי המשפט לתביעות קטנות ולבתי משפט אזרחיים. שם, מימשו גולשים את הסעיף בחוק שמאפשר לך לתבוע את מי ששלח לך דואר ללא אישורך, או המשיך לשלוח לך דואר, למרות שביקשת להפסיק זאת.

כך, למשל, ב-19 ביולי 2009 פסק בית המשפט לתביעות קטנות פסיקה מעניינת נגד גוף שנקרא קלאב 50, ארגון לבני 50 פלוס. התובע, נמרוד דרזנר, תבע את המועדון ודרש 10 אלפים שקלים כפיצוי על כך שבמשך שנתיים המשיך המועדון לשלוח לו דברי דואר במייל, למרות שלא היה מעוניין בכך. בדיון שנערך בפני השופט מרדכי בן חיים, התברר כי אביו של התובע הוא זה שהיה חבר במועדון והוא זה שנתן את כתובת הדואר של בנו לקבלת מידע ומיילים. כאשר הבן, התובע, פנה פעם אחר פעם להפסיק להפגיז אותו בדברי דואר, הוא לא נענה.

בדיון אמר נציג המועדון הנתבע, כי הטעות הייתה בכך שדרזנר הבן אינו רשום כחבר במועדון. על כן, המערכת לא זיהתה אותו ולא יכלה לדעת שהוא בנו של חבר המועדון. למרות שמנכ"ל המועדון טיפל אישית בתלונותיו של התובע, עדיין המשיכו המיילים לזרום לתיבת הדואר שלו. בעקבות כניסת חוק הספאם לתוקף, קבע השופט שאכן הייתה פה שרשרת של אי הבנות, אבל ללא ספק הנתבעים לא פעלו כחוק. השופט בן חיים קנס את קלאב 50 ב-1,000 שקלים בלבד.

עו"ד אסיא אומרת, כי זו דוגמה לסוג התביעות שהיו בשנה החולפת בנושא. אמנם השולחים לא נענשו בקנסות גבוהים, אבל אזרחים רבים מימשו את זכותם, ופנו לבתי המשפט. כך, יותר מאשר אותם אזרחים שתבעו, גרמו נזק כספי לחברות הנתבעות, הם ללא ספק גרמו להן לטרחה מיותרת ולאיבוד זמן. מנגד, נראה כי חלק מהתביעות היו לשוא. כך, באחד המקרים נתבעה חברת "קו מנחה" על ידי אחד מהלקוחות שלה, בטענה כי היא המשיכה לשלוח לו דואר – למרות שלא אישר לה לעשות כך בכתב, על פי החוק. בדיון שנערך בפני השופטת יעל אילני, התברר כי קו מנחה היא זו שפעלה כנדרש, אלא שהתובע לא ממש קרא את כל פרטי ההנחיות השונים.

שורה תחתונה: חוק הספאם העלה את המודעות לסוגיית דואר הזבל, אולם הוא בוודאי שלא מיגר אותה. כך, נראה שבמקרה הטוב החוק הותיר את כמויות משלוח דואר הזבל באותה רמה. חבל רק שבדרך להשגת מטרה מוגבלת זו, נפגעו עסקים ומגזרים שלמים, שהחוק כלל לא כוון נגדם.