מה חשוב יותר – כסף או ערכים?

הונאת הפונזי החדשה של קרן הגידור פלטינום פרטנרס (Platinum Partners) החזירה אותי כשבע שנים אחורה אל התרמית של ברני מיידוף שרוששה הרבה אנשים יקרים. למי שתמה איך יכול היה לקרות הסקנדל של מיידוף? נענה שכנראה בעיני יותר מדי אנשים בדורנו, כסף הפך בטעות ליותר חשוב מערכים.

תרמית זו קלקלה לנפגעים את שמחת החנוכה באותה שנה לא רק בגלל האובדן הכלכלי, אלא גם בגלל שעצם מהות חג החנוכה הועמדה בסכנה. נכון שלפני אלפי שנים המכבים ניצחו, אבל בימי שיגעון מיידוף, ניצחונם הרוחני של היהודים על ערכי ההלניזם ותרבות יוון היה מוטל בספק.

להבדיל מפורים, חג החנוכה אינו חוגג את המשך קיומו הפיזי של עם ישראל, אלא מציין את יכולת השמירה על הערכים היהודיים, גם בימים בהם העולם שסובב אותנו סוגד לערכים שונים לחלוטין. המוטיב המסמל את החג הוא שמן – משום שבשונה מנוזלים אחרים, השמן אינו מתערב במים אלא שומר על ייחודיותו ותכונותיו, ותמיד צף למעלה. בדומה לשמן, כך גם היהודים – לא נטמעים בסביבתם.

גיבורי החנוכה עמדו מול תרבות הסוגדת ליופי ושמרו על יופיה של הקדושה. היוונים טענו שיופי הוא האמת, והיהודים התעקשו שרק האמת יפה. היוונים היללו את הגשמי, והיהודים עמדו על דעתם שלרוחניות חשיבות רבה יותר. היוונים קידשו את התיאטראות, והיהודים מצאו קדושה במקדש ובבית המדרש. היוונים סגדו לעושר, והיהודים הוקירו את הערכים.

להעדיף  את הבחירה בצניעות

ההגנה הטובה ביותר מנפילה במלכודת פונזי היא לדעת שהמכבים צדקו והיוונים טעו, וכאשר ניתנת לנו אפשרות בחירה בין סגנון חיים צנוע וערכי לבין תרבות צריכת היתר שחורטת על דגלה "מנצח מי שמת עם הכי הרבה רכוש", אנחנו צריכים להעדיף  את הבחירה בצניעות.

לפני מספר שנים זכה מייקל דאגלס באוסקר על משחקו בסרט "וול סטריט", בו הוא שיחק דמות של ספקולטור מניות רודף בצע. באחת מסצנות השיא, דאגלס אמר לקהל מעריציו לקול מחיאות כפיים רועמות: "יש חוק אבולוציוני חדש באמריקה התאגידית – טוב לחמוד"! בניגוד מוחלט לציווי האלוהי בעשרת הדיברות – "לא תחמוד!"

אחת התובנות והלקחים שאנחנו צריכים להפיק מתרמית מיידוף ושותפיו הנוכלים, היא בירור כיצד יתכן שכל כך הרבה אנשי עסקים ואשפי כלכלה, כמו גם ארגונים נאמנים למדיניות השקעות זהירה, נפלו קרבן לפיתיון הזיוף שהבטיח תשואה, שהמשקיעים עצמם זיהו בתור "יותר מדי טובה בשביל להיות אמיתית".

מדוע רבים וטובים התפתו לקחת על עצמם מידת סיכון לא הגיונית? התשובה היא: משום שהנורמה החברתית קבעה בהחלטיות שהרבה יותר מסוכן לא להשיג רווחים על הכסף שלך, לא להגיע למיליון אם יש לך רק חצי מיליון. כשלהיות "סתם עשיר" זה לא מספיק, העשירים חייבים לסכן כל מה שיש להם כדי לשמור על מעמדם החברתי.

אז היכן מונחת האשמה האמיתית? מיידוף ניצל מציאות חברתית שנוצרה על ידינו ובה העולם אומד את מכובדותו של אדם על פי ערכו הכלכלי – במקום ערכו האישי, את חיצוניותו – במקום את פנימיותו.

מה הכי חשוב בסולם העדיפויות?

'אמור לי מי גיבוריך ואומר לך למי אתה סוגד', על פי המימרא המוכרת. כשהמלומדים זוכים למעמד חשוב, אנחנו יכולים להסיק שלימודים מייצגים ערך עליון. כשהעשירים הם היחידים שמותרים לעלות על דוכן "החשובים האמיתיים", אנחנו מבהירים מה הכי חשוב בסולם העדיפויות שלנו.

שאלו את הצעירים שלנו היום מה הם רוצים להיות כשיגדלו, אם הם יענו "להצליח", חקרו מעט עמוק יותר ושאלו למה בדיוק הם מתכוונים. בדרך כלל הם יחייכו ויענו, "פשוט, לעשות המון כסף". ולמה הם כל כך חומרניים? משום שאנחנו הראנו להם שזאת הדרך האולטימטיבית שבה נמדוד את הצלחתם. המודלים לכבוד ולהצלחה שנתנו להם, בעוכרנו.

אז המצוינים והמבריקים שלנו יצאו לעסקים במקום למקצועות לשירות הקהילה, לבורסה במקום להוראה, לימוד וחינוך. וכשהם יעשו את "הבוכטה" הראשונה שלהם, הם יבינו שזה עדיין לא מספיק – ואז הם יבשילו להיות מטרה נוחה למיידוף הבא.

כל משבר טומן בחובו את זרע הברכה. הונאת פונזי כזאת צריכה לשמש עבורנו זרז לשינוי – אם רק נדע להכניס משמעות כלשהי לבלגן. חייבים למנוע מה"מיידופים" של העולם את מקור הכוח העיקרי שלהם – הכוח שניתן להם מעולם יהודי שנכנע לערכים זרים לאמונתנו ומנוגדים למסורת שלנו.

מחג החנוכה אנחנו יוצאים עם מסקנה שעלינו לחדש את הזדהותנו עם מתתיהו והמכבים. הם היו אלה שצפו בעולם המתפתה ממראהו החומרני של ההלניזם, והזהירו את אחיהם שאם חס וחלילה יחליפו את קדושתם תמורת נהנתנות ריקנית, אז ההתרסקות שלהם קרובה. וגם אנחנו, אם נטעה להעדיף את הזהב על פני ערכים, נהפוך חס וחלילה לקרבנות קלים שיושבים ומחכים בסבלנות לשיגעון הפונזי הבא.