על מקופחים, מודרים ושקופים בהיי-טק

אחת הדרכים שמקובלות במקומותינו לכסות על חוסר עשייה והזנחה בתחומים שהם באחריות ממשלות היא להזמין דו"חות ולפרסם אותם. התוצאות בדרך כלל לא מושלמות ותמיד אפשר להאשים מישהו או קבוצה מסוימת בחברה. זה מה שקרה אתמול (א'), עם פרסום מדד הגיוון בתעסוקה על ידי נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה שבמשרד העבודה והרווחה. מהמדד עולה לכאורה שבענף ההיי-טק מקפחים באופן מכוון את הנשים, החרדים, הערבים, יוצאי אתיופיה ובני ה-45 ומעלה.

הוויכוח הוא לא לגבי אמיתות הנתונים. הבעיה היא עם הפרשנות, שעושה עוול לענף שלם, שמנהליו ועובדיו עושים הרבה מאוד למען צמצום הפערים.

דוגמאות לכך לא חסרות. המיזם המפורסם ביותר הוא תלפיות של מטריקס (שנקרא כיום מטריקס גלובל), שהיה החלוץ בתחום לפני 17 שנים. במיזם הזה, נשים חרדיות מוכשרות לעבודה – בעיקר על חשבון המעסיק, עם השתתפות לא גדולה של הממשלה. הן מבצעות פרויקטי מיקור-חוץ במודלי Off Shore ו-Near Shore. תרמה מאוד לדבר התאמת סביבת העבודה במיוחד לנשים שעובדות שם, רובן מטופלות בבעל ובהרבה ילדים. חלק לא מבוטל מ-800 הנשים הללו משתלבות אחר כך בארגונים שונים במשק.

בעקבות תלפיות קמו מיזמים דומים בחברות רב לאומיות. התפקידים שממלאות אותן נשים הן במקצועות שגם עובדים אחרים לא משתכרים בהם שכר גבוה ואם יש פערים, מן הסתם צריך לתקן אותם.

לגבי החרדים הגברים הסיפור שונה. הפוטנציאל של רבים מהם לא מנוצל בענף ההיי-טק. החסם העיקרי שלהם הוא לימודי הליבה ולימודים נוספים שמקובלים במערכת החינוך ובמוסדות האקדמיים – אבל לא במגזר שלהם. לכן, אם רוצים לפתור באמת את בעיית חוסר השוויון, צריך ללכת אחורה, לבתי הספר שבהם לומדים החרדים שרוצים להשתלב או שניתן לשלב אותם בהיי-טק, וללמד אותם לימודי הליבה. אלא שזו כבר מזמן הפכה לסוגיה פוליטית.

הממשלה לא יכולה להפיל את אי השוויון על המגזר הפרטי

סיבה נוספת למציאות שעולה מהדו"ח היא המודעות של העובדים והמנהלים, והנכונות שלהם לקלוט עובדים מאוכלוסיות שונות מאלה שאליהן הם משתייכים.

התדמית של אוכלוסיות שונות בקרב הציבור החילוני לא תמיד משובחת במיוחד, והאשמה אינה רק בציבור החילוני. התדמית הזו מחלחלת גם למעבדות הפיתוח של הטובות שבחברות ההיי-טק הישראליות והבינלאומיות. בשנים האחרונות מסתמנת מודעות הולכת וגוברת של הנהלות לשלב כמה שיותר אוכלוסיות מודרות, אבל שילוב ושוויון לא נעשים בכפייה.

שילוב בעבודת צוות הוא נושא שארגוני פיתוח והיי-טק משקיעים בו מאמצים רבים. בהחלט יכול להיות שבכל מה שקשור לאוכלוסיות מסוימות צריך לעשות הרבה יותר, אבל גם פה הממשלה לא יכולה להישאר מהצד ולהפיל את כל האתגרים שקיימים בנושא השוויון בישראל על גבן של חברות עסקיות, חלקן בכלל בינלאומיות.

הדוגמה הבולטת ביותר לחוסר העשייה המתמשך של ממשלות ישראל השונות הוא החינוך. חברות רב לאומיות כמו אינטל (Intel), סיסקו (Cisco) ומיקרוסופט (Microsoft), כמו גם חברות ישראליות, משקיעות לא מעט משאבים, שעות עבודה ותקציבים כדי להכשיר דורות צעירים לענף ההיי-טק. תוכניות הלימוד וההכשרות של צעירים אלה צריכות להיות במסגרות של החינוך הרשמי, באחריות משרד החינוך. אבל הן לא שם. נוצרה מציאות שבה המדינה מסירה מעצמה אחריות כוללת על מסגרות חינוך ועל מערכות שנועדו לקרב את הפריפריה ולצמצם את חוסר השוויון הכללי.

הסיפור של המגזר הערבי קצת יותר מורכב. יש בקרבם אקדמאים ועובדים מוכשרים רבים, ועדיין – הם לא מיוצגים כראוי, ולא רק בהיי-טק. הסיבות הן הרבה יותר עמוקות ולא קשורות לענף: מגבלות פיזיות ואחרות, וגם למגזר הערבי יש חלק בזה.

גם כאן נעשים בשנים האחרונות פרויקטים שונים לשילוב בני המגזר בענף, בעיקר באזורים שהם גרים בהם. מי השקיע הכי פחות במיזמים אלה? הממשלה, כמובן.

ולא רק זאת – השיעור של הערבים באגפי המחשוב במשרדי הממשלה עדיין רחוק מהחלטות שהממשלה עצמה קיבלה לגבי העסקת עובדים בני מגזר זה במשרדיה, ומהנחיות של נציבות שירות המדינה.

הסיפור של בני ה-45 פלוס חוצה את כל המגזרים בחברה הישראלית. מדובר בתופעה כלל עולמית והטיפול בה הוא אמנם גם בהיבט השכר, אבל גם בהעלאת המודעות לכך שיש להם פעמים רבות ניסיון רב והרבה מה לתרום. גם כאן יש לממשלה הרבה מה לעשות.

השורה התחתונה: דו"ח נציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה הוא ללא ספק תמרור אזהרה למה שקורה בחברה הישראלית. הממשלה, שיזמה את הדו"ח, צריכה להיות הראשונה שתכריז על תוכניות ועל הקצאת משאבים להכשרת אותן אוכלוסיות, כדי שתהיה להן הזדמנות שווה להתמודד על כל משרה מבלי להזדקק לטובות מאף אחד.