חוק הפורנו: מה עם החרות שלנו לבחור לאן לגלוש?

פורנו הוא דבר שכמעט מאז ומעולם היה שנוי במחלוקת. יש לכך נימוקים מנימוקים שונים: ביזוי הנשים, ההשפלות שרואים בחלק מהסרטים הללו, פוטנציאל ההתמכרות שבהם והעובדה שמדובר בתעשייה נצלנית. הטיעונים נגד הפורנו התעצמו עם הופעת האינטרנט, אלא שמאז נוסף אליהם עוד טיעון – ואחד חזק: אם יש לפורנו השפעה לא טובה על מבוגרים, על ילדים ובני נוער הוא משפיע לרעה על אחת כמה וכמה.

אם עד עידן האינטרנט מבוגרים היו יכולים עוד איכשהו לשלוט בנושא ולמנוע מילדיהם גישה לקלטות ולתקליטורי ה-DVD עם הסרטים הפורנוגרפיים שבהם הם צפו, באה הרשת וטרפה את הקלפים: כל ילד עם סמארטפון או מחשב (ולמי מהם אין?) יכול לגלוש לאתרי סקס, לצפות ביחסי מין – כוחניים יותר או פחות – ואפילו להתמכר.

בחלק מהמדינות המחוקק נדרש לתת את דעתו לנושא. בדרך כלל, הפרלמנטים נמנעו מלחוקק חוקים שחוסמים את הגישה לאתרים אלה ומצאו פתרונות שונים.

גם בישראל עלה הנושא בדרגים הפוליטיים. מספר הצעות חוק בנושא עלו על סדר היום, אבל ירדו בערך באותה המהירות. ברגע האמת, הח"כים והשרים לא העזו להצביע בעד פיקוח או, אם תרצו, צנזורה על האינטרנט. עד עכשיו. ועדת השרים לחקיקה קיבלה שלשום (א') פה אחד את הצעת החוק שמובילה ח"כ שולי מועלם-רפאלי, שקובעת שאתרי פורנו ואלימות ייחסמו כברירת מחדל, וגולש שירצה להיכנס לאתרים הללו יצטרך לבקש זאת מספקית האינטרנט שלו במפורש.

הפעם, כך נראה, יש להצעת החוק סיכוי לא רע לעבור, שכן החלטת ועדת השרים לחקיקה מחייבת את כל סיעות הקואליציה להצביע בעדה, אם וכאשר תובא לכנסת, וגם כי חתומים עליה ח"כים מכל סיעות הבית, למעט מרצ. כלומר: גם רוב האופוזיציה תומכת בה. הרי מי יגיד לא כשההצעה מוצגת כניסיון לשמור על הילדים הרכים והטובים שלנו.

אבל אם מעמיקים בהצעת החוק, אפשר לראות שהיא לא פחות ממסוכנת. ראשית, מפני שיש בה חורים כמו בגבינה שוויצרית, ולזה אתייחס עוד מעט, ושנית, משום שהיא עלולה להוות פתח לחוקי צנזורה אחרים, שמקומם לא יכירם במדינה שלפחות מתיימרת להיות דמוקרטית. אם היום חוסמים אתרי אינטרנט, בטענה של הגנה על ילדים, מי ערב לכך שמחר לא יחסמו אתרים אחרים בטענות שונות ומשונות? הרי יש כבר לא מעט ח"כים שרוצים לצנזר ולחסום ולאסור על כל מיני דברים. ההצעה הזאת אולי נראית שונה משלל הצעות הצנזורה, ולכאורה אין כאן עניין של דמוקרטיה וחופש הביטוי, אבל איך אפשר לדעת שלא יהיה מי שינצל את הפתח הצנזוריאלי שנפתח עם הצעת החוק וימשיך משם למקום אחר לגמרי – ורע?

אלא שגם בתוך ההצעה יש מקום לפרשנות רבה, שעלולה להוביל ליתר צנזורה, גם אם ח"כ מועלם-רפאלי ושאר המציעים לא התכוונו אליה. היא מדברת על "תוכן פוגעני" אבל לא ממש מגדירה מהו אותו תוכן, מלבד דברים כלליים. את הפרשנות היא משאירה לשני גורמים: לשר הממונה ולאלה שאמורות לבצע את החסימות – ספקיות האינטרנט. כלומר, צנזורה פרטית. הדבר עלול להביא לחסימה של תכנים שאינם פורנוגרפיה או אלימות – מחסימות לא לגיטימיות כמו של תכנים להט"ביים ועד לדברים אבסורדיים כמו חסימת מידע על סרטן השד, רק כי מצויה בביטוי המילה "שד". וכבר היו דברים מעולם.

"הפתעה": פוליטיקאים שנוהגים הפוך ממה שהם לכאורה דוגלים בו

מישהו שלא מכיר את הפוליטיקה הישראלית אולי יהיה מופתע מכך שמציעת החוק היא ח"כית ממפלגת ימין כלכלי, עם השקפה פוליטית שדוגלת בכמה שפחות התערבות של המדינה בחיי הפרט וכמה שיותר חרות לאזרח. רק לא מזמן כתבה שרת המשפטים, איילת שקד – אף היא מאותה המפלגה – מאמר שבו פרשה את משנתה בנושא. בהשקפות כאלה דוגל גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

כאן הוא המקום שהמפלגה והממשלה יהיו נאמנים לעיקרון הזה ויתנו לפרט להחליט מה הוא רוצה לעשות. אמנם, לא כל אחד מאתנו ידע עד היום על האפשרות לבקש מספקית האינטרנט לתת לנו שירות חסימת אתרים ובחינם, משום שהדרך שבה החוק חייב את החברות ליידע אותנו על כך הייתה לוקה בחסר, אבל את זה אפשר לתקן.

בכל מקרה, אין מקום שהמדינה או המחוקק יפגעו בחרות שלנו להחליט אילו תכנים אנחנו רוצים לצרוך באינטרנט ובאילו אתרים אנחנו מאשרים לילדינו לגלוש (למי מאתנו שיש ילדים). ההחלטה בנושא הזה צריכה להיות שלנו. יהיו ודאי שידגישו את העובדה שהמחוקק מאפשר לנו בהצעת החוק ליצור קשר עם הספקית ולהודיע שאנחנו מעוניינים לבטל את החסימה. אבל מי מאיתנו ירצה להיכנס לרשימה שאין לדעת לאן תגיע, ועוד לכזו שבה אנחנו מתויגים כצרכני פורנו?

היד הקלה על הדק החסימה

זכותה, ואולי אף חובתה, של המדינה לעודד הורים למנוע מילדיהם צריכת פורנו ברשת ולנסות להביא לצמצום ממדי התופעה, אבל היא יכולה לעשות זאת בדרכים אחרות. למשל, פרסום שמיועד להורים, או חינוך. להפסיק את המצב המביש שבו כמעט שלא מלמדים את תלמידי בתי הספר חינוך מיני, ולהכניס לשם סוף סוף שיעורים איך להימנע מהסכנות והדברים הלא טובים ברשת, כולל פורנו.

אלא שלסגור, לחסום ולמנוע זה הרבה יותר קל. את הכלים הטכנולוגיים כבר יש – כל מה שנשאר הוא לחיצת כפתור אחת ואולי לשנות קצת את הגדרות התוכנה. מאוד מפתה ללחוץ על הכפתור הזה. במקום זה, מוטב לו הח"כים יעשו את הדבר הקשה יותר, יורידו את הצעת החוק המסוכנת הזו, ימנעו את החסימה ויתנו לנו להחליט במה אנחנו רוצים לגלוש, בלי צורך ברשימות של צרכני פורנו.

ייתכן שהצעת החוק תשונה. בממשלה ובכנסת מתרוצצות כבר הערכות שהחוק בנוסחו הסופי לא יהיה כפי שהובא לוועדת השרים ויהיה קרוב יותר לנוסח הנוכחי של החוק, שכאמור – מחייב את החברות להציע ללקוחות שירות סינון. יכול מאוד להיות שגם כאן הפוליטיקאים ינהגו כפי שהם נוהגים לא מעט (אחרי שהדרגים המקצועיים מורידים אותם מהעצים שעליהם נתלו): סוף מעשה לא במחשבה תחילה. מה גם שמדובר רק בהערכות ועד שזה לא נעשה – זה לא נעשה.

אבל כך או כך, אנחנו רואים כאן התערבות בוטה של הדרג הפוליטי בחירויות הפרט וניסיון פסול לקבוע לנו מה נצרך באינטרנט ומה לא.