פרטיות בטלפונים חכמים: האחריות שלנו ואחריות המחוקק

ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת קיימה היום (ג') דיון משותף עם ועדת חוק, חוקה ומשפט שעסק בהגנה על הפרטיות ברשת ובטלפונים החכמים. הדיון נערך עקב הצעה לסדר היום שהגישה ח"כ עליזה לביא, בעקבות תחקיר בערוץ 2 ממנו עולה שפייסבוק (Facebook) מאזינה למשתמשיה ועוקבת אחריהם כל הזמן, גם כשהם לא מחוברים.

הנחת היסוד שרווחת כיום היא שנושא הפרטיות בעולם הדיגיטלי, בעידן הטלפונים החכמים, כבר מזמן איבד את המשמעות המוכרת לנו. כל מי שמתחבר לכל אפליקציה צריך לקחת בחשבון שהוא מוותר מראש על הפרטיות שלו. זה מתחיל בסימני ה-V שאנחנו מסמנים באופן אוטומטי בתהליך ההתקנה של אפליקציה מסוימת בטלפון שלנו. מי שטורח לקרוא בוודאי שם לב שהוא מסכים מראש לשתף פרטים אינטימיים לא רבים ולהפקיד אותם בידי מפתחי אותה אפליקציה כתנאי לשימוש בה.

השאלה הנשאלת היא: איפה עובר הגבול? התשובה לכך אינה פשוטה כל כך. לקראת הדיון הוגש לוועדה מסמך של מרכז המחקר של הכנסת שעסק בסוגיית הפרטיות בטלפונים החכמים, שהם האמצעים הכי פופולריים כיום לגלישה ברשת, כולל לפייסבוק. מחבר המסמך, רועי גולדשמידט, כתב בו ש-"פרטיות היא מושג עמום, סבוך ויחסי. הגבולות בין הפרטי לציבורי משתנים תדיר בין חברה לחברה ולעתים קרובות בין פרטים שונים".

בספרות המשפטית-מקצועית, המושג פרטיות מתייחס ליכולת של האדם לשלוט על השימושים שייעשו במידע האישי שלו. החקיקה הקיימת כיום, חוק הגנת הפרטיות, נחקקה הרבה לפני שהסמארטפונים פרצו לחיינו.

ישראל – שלישית בעולם בחדירת הטלפונים החכמים

מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ניתן ללמוד שב-2015 דיווחו 74% מהבוגרים בישראל שברשותם טלפון חכם, מה שמציב את ישראל במקום השלישי בעולם בשיעור החדירה של מכשירים אלה, אחרי דרום קוריאה ואוסטרליה. במחקר של הכנסת נכתב כי כל בעל טלפון חכם משאיר עקבות דיגיטליים שפזורים בשכבות מידע שונות, בבעלות גורמים שונים בשרשרת שלא ניתנת לשליטה. בנוסף, יש חברות עסקיות שמומחיותן הוא איסוף המידע וניתוחו לצרכים שיווקיים מסחריים, כמו פרסום ממוקד ודירוג של לקוחות לפי מדדים.

בעולם מקובל, ובחלק מהמדינות אף מתחייב לפי חוק, שכל מפעיל אתר או אפליקציה חייב לפרסם מדיניות פרטיות ולשקף מה בדיוק הוא עושה עם המידע של האזרחים. בישראל, כצפוי, הנושא הזה לא נאכף בכלל, וסקר שנערך לפני כמה שנים הראה ש-70% מהאפליקציות לא כללו מדיניות פרטיות טרם ההתקנה.

לכן, אחת המסקנות של המחקר המפורט של הכנסת היא שהחקיקה בישראל בכל מה שקשור לפרטיות אינה מספיקה, לא נאכפת וגורמת להרבה מאוד אנשים לאבד את הפרטיות שלהם מבלי שהם מודעים באמת לסכנות ולסיכונים.

לוועדה הוגשו ניירות עמדה נוספים, כמו זה של איגוד האינטרנט. לטענת האיגוד, ישנם חסמים שונים למימוש יעיל של ההגנה על הפרטיות ויש להפקיד את קידום החקיקה בתחום בידי הרגולטור – רמו"ט (ר"ת הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים).

בתשובה לפניית הוועדה כתבו נציגי פייסבוק כי "החברה איננה משתמשת במיקרופון של הטלפון לשם עדכון פרסומות או פיד החדשות שלה, אלא אם כן המשתמש מוריד מרצונו החופשי אפליקציה שמאפשרת דבר כזה".

אין מתנות חינם

בחלק האחרון של המסמך מציינים כותבי המחקר תובנה מעניינת: "ניתן לטעון כי הפרטיות היא המטבע שבו אנחנו משלמים עבור שלל הטובין המוצעים לנו כביכול חינם אין כסף, אך לא ברור עד כמה אנחנו מודעים למחירים האמיתיים של הוויתור עליה או האם אנחנו מוכנים לגלם את מחירה האמיתי בצריכה שלנו".

עמותת אשנ"ב, שפועלת כבר 13 שנים להסברה על גלישה נכונה ברשת, כתבה בהקשר זה בנייר העמדה שהגישה לוועדה כי היא סבורה שכל משתמש אמור לדעת שפייסבוק וגורמים אחרים הם גופים עסקיים לכל דבר ועניין, והם משתמשים במידע אישי שלנו. כל גולש, כותבת העמותה, חייב לדעת מהו המחיר של ויתור על הפרטיות.

אפשר לומר שזהו תמצית הדיון. על כל אחד לדעת שכאשר הוא מתחבר לרשת, ולא משנה אם זה פייסבוק או כל שירות אחר, הוא מוותר על הפרטיות. כמו בהרבה מאוד דברים בחיים, מרבית המשתמשים, ובמיוחד ילדים ובני נוער, לא מודעים בכלל למשמעות של מתן היתר לספק האפליקציה להשתמש במידע שלהם. לכן, הפתרון הוא בשני מישורים: ראשית, במישור האישי – כל אחד חייב לקחת אחריות על המידע שלו ולדעת בידי מי הוא מפקיד אותו. בהיבט השני, יש פה כר נרחב לעבודה של המחוקק. החוקים הקיימים בנושא זה אינם ברורים. העובדה שמרבית הגולשים לא קוראים את תנאי הגלישה לא פוטרת את ספקי השירות והמפתחים מאחריות לוודא שהם אכן יבינו את זה וינגישו להם את זה בצורה הכי ברורה שיכולה להיות. ואת זה צריך לפתור בחקיקה.