למה המנמ"ר לא הופך למנכ"ל?

לפני כשבועיים הופיעה באחד האתרים ידיעה חדשותית מעניינת: "רונית רובין מועמדת לתפקיד מנכ"ל לאומי קארד". אלא שהידיעה החזיקה מעמד באתר כמה שעות בלבד ואחר כך הוסרה. כעבור כמה ימים יצאה ההודעה על זהותו של המנכ"ל החדש, רון פאינרו, שהגיע מעולם העסקים בבנק לאומי.

אילו רובין נבחרה לתפקיד, זה לא היה מפתיע יותר מדי אנשים. רובין הייתה קצינה בכירה בצה"ל, פיקדה על יחידת המחשוב של חיל הים, שימשה כמנמ"רית כאל ופרטנר, ותפקידה האחרון בפרטנר, בטרם עזבה, היה סמנכ"לית החטיבה העסקית – תפקיד שללא ספק יכול היה לקרב אותה לעמדת המנכ"ל.

כל מי שמכיר את רובין, בענף ומחוצה לו, כולל אותנו, אנשי המערכת, יודעים היטב שהיא מתאימה מאוד לתפקיד מנכ"ל במגוון חברות – לא רק בגלל כישורי ניהול מוכחים אלא גם עקב תכונות כמו קסם אישי, שמסייעות לה לגייס לצידה אנשים טובים ובכך להעצים את הארגון שאותו היא משרתת.

לאומי קארד, כמו חברות אשראי אחרות ועשרות חברות וגופים בעולם הפיננסי ובמגזרים נוספים בתעשייה, היא ארגון שהמחשוב והטכנולוגיה עומדים בליבה שלו. לכן, מועמדות של מנמ"ר לתפקיד המנכ"ל של החברה היא טבעית.

אלא שזה לא קורה. המציאות מראה שמספר מועט של מנמ"רים, בישראל ובחו"ל, הפכו להיות מנכ"לים, בין אם זה בארגון שבו הם שימשו בתפקיד המחשובי ובין אם בארגונים אחרים. בארץ יש לכך כמה דוגמאות: אסתר לבנון, שקודמה לתפקיד מנכ"לית הבורסה לאחר שכיהנה במשך כחמש שנים כמנמ"רית הארגון, ולפני כן כמנמ"רית באחת מזרועות הביטחון. דוגמה אחרת היא דוד אבנר, שבטרם היה מנכ"ל פרטנר כיהן כמנמ"ר שטראוס עלית. אפרים אקרלינג, שכיהן כמנמ"ר חברת הביטוח אליהו במשך שנים רבות, משמש כעת כמנכ"ל בי דיוק, שעוסקת במערך התפעול של מנהלת ההסדרים הפנסיוניים של קבוצת מגדל. אלא שאלה דוגמאות בודדות – בכך מסתיימת הרשימה של מנכ"לים שהיו מנמ"רים בשנים האחרונות.

יתרונות המנמ"ר

נשאלת השאלה: מדוע? המנמ"ר של ימינו שותף להצלחות העסקיות של הארגון ולמעשה, הוא הגורם היחיד שמכיר את כל התהליכים בכלל האגפים בו, בעוד שיתר המנהלים והסמנכ"לים מכירים את התחום שהם אחראים עליו בלבד. נכון הוא שלמנמ"ר אין כישורי מכירות ושיווק, אבל בעידן הנוכחי, מנכ"ל שאין לו ידע או רקע טכנולוגי, שלא מבין את הפוטנציאל הקיים בשימוש מושכל במערכות מידע, לא יוכל לממש את החזון של הארגון ואת הציפיות של בעלי המניות שלו.

שאלת כשירותו של המנמ"ר להיות מועמד לתפקיד מנכ"ל תקפה גם בענף ה-IT והמחשוב. רונן זרצקי, סמנכ"ל הטכנולוגיות הפורש של ישראכרט, פרסם היום (ב') ואתמול כאן, באנשים ומחשבים, מאמר בשני חלקים שבו הוא מנסה להשיב לשאלה: מדוע מנמ"ר שעמד בראש ארגון טכנולוגי עם כמה מאות עובדים לא יכול להיות מנכ"ל של חברת אינטגרציה או שלוחה של חברה רב לאומית?

זרצקי מפרט אחד לאחד את היתרונות שיש למנמ"ר, שמכיר את כל הטרנדים הטכנולוגיים ויודע היטב למה השוק מצפה. בחלק השני של מאמרו, שהתפרסם היום, הוא לא חוסך ביקורת קשה על חלק מהחברות, שבנושאים מסוימים רחוקות מאוד מלענות על דרישות הלקוחות שלהן. מנמ"ר שיישב על כיסא המנכ"ל של אחת מהחברות הללו יוכל ליישם את התובנות, כמי שהיה בצד השני של המתרס, פגש לא מעט אנשי מכירות שהתדפקו על דלתו ויודע מדוע הם לא תמיד הצליחו למכור לו. לא בגלל העובדה שהמוצר של החברה לא טוב, אלא מפני שאותו איש מכירות היה נעול על הפתרונות שיש לו על המדף ולא התאמץ למצוא פתרון לאתגרים שהציב בפניו הלקוח.

האם המנמ"רים צריכים לשבת ולהמתין עד שייקראו לדגל? להיפך. הספרות המקצועית בעולם מטילה על המנמ"ר את האחריות למצב זה, ומציעה לו לעשות שורה של פעולות כדי להגדיל את הסיכוי לכך שיהיה לפחות מועמד לתפקידי ניהול בחברות שהטכנולוגיה היא קו הייצור שלהן. המנמ"ר צריך קודם ללמוד תהליכים ולהיחשף לנושאים חדשים.

מרבית המנמ"רים לא ממהרים ללמוד דברים חדשים, כי הם יושבים די טוב באזורי הנוחות שלהם. אלא שכשנוצרת ההזדמנות לכאורה, הטלפון לא מצלצל.

למנמ"רים חסרים יחסי ציבור. דוברי ארגונים, במידה שהם קיימים, מדבררים את המנכ"ל או את השיווק. מעטים הדוברים שמודעים בכלל למה שהמנמ"ר עושה ותורם, ולכן אפילו בפרסומים של הארגונים לא תמצאו מידע רב על הפעילות שלו.

השורה התחתונה: המסע של המנמ"ר אל עבר כיסא המנכ"ל הוא ארוך, אתגרי ביותר ותלוי קודם כל במנמ"ר עצמו. ככל שהוא ייזום יותר, ככל שהוא ידאג להוכיח לכולם שהוא כבר לא טכנאי המחשבים הראשי אלא יוזם ומוביל תהליכים עסקיים בארגון, הסיכוי שבפעם הבאה בה יחפשו מנכ"ל לחברה שהמחשוב הוא הדבר החשוב בה, יהיה מי שיפנה אליו ויבדוק את מועמדותו.