הצד הטוב של השיימינג

שיימינג הוא בדרך כלל מושג בעל הקשר שלילי. הוא מתקשר אסוציאטיבית לבריונות של ילדים, להאשמות שווא ואפילו להתאבדות, כמו זו של אריאל רוניס ממשרד הפנים, ומשול לבן אדם כפות בכיכר העיר שהמונים זורקים עליו אבנים כדי להרוג אותו.

נכון, לשיימינג יש ביטויים רעים והשלכות הרות אסון – במקרים שהזכרתי למעלה ובאחרים – אבל כמו שאומר הפתגם העתיק, לכל מטבע יש שני צדדים, והפרשה של ח"כ ינון מגל מעידה על כך כאלף עדים.

למי שנחת זה עתה מהירח, הנה תקציר העלילה: רחלי רוטנר, עיתונאית בוואלה!, פרסמה פוסט בפייסבוק (Facebook) בו טענה כי מגל, שהיה העורך הראשי של האתר לפני שעבר לפוליטיקה, הביע במסיבת הפרידה ממנו את ערגתו אליה בצורה גסה עד מטרידה, תוך אובייקטיזציה שלה ושימוש במילים "ציצי" ו-"תחת". הוא הגדיל וסיפר לה כי דיבר על כך עם קולגות שלו – ושלה. מגל הודה בדברים, אבל טען שאין בהם דבר פלילי.

בעקבות אותו פוסט התפתחה, כמובן, סערה רבתי ברשתות החברתיות ובמדיה המסורתית. הגולשים זעמו – או הגנו על מגל, היו גם כאלה – יוצרי הממים הפגינו את היצירתיות שלהם ושלוש נשים נוספות טענו שמגל הטריד אותן, בהן אחת נוספת בשם מלא – אור שוקרון, שאף טענה שהוא נגע בה.

בתחילה, מגל וראש הבית היהודי, נפתלי בנט, הודיעו כי מגל יחדל מלשמש כיו"ר הסיעה בכנסת. הם קוו כנראה כי בכך ייסגר העניין, אלא שהסערה לא שככה. לאחר שבילה את סוף השבוע ברומא, הודיע מגל הבוקר (ב') על התפטרותו מהכנסת.

נקודת ציון היסטורית בתולדות הרשת הישראלית

ההתפטרות הזו היא לא פחות מנקודת ציון היסטורית בתולדות הרשת הישראלית, משום שמדובר בפעם הראשונה בה חבר כנסת מתפטר מתפקידו בעקבות פוסט בפייסבוק. היא מעידה על הכוח של הרשתות החברתיות ועד כמה הן יכולות לחרוץ את גורלו של אדם. אלא שיש עוד דבר שהיא מעידה עליו: היותו של השיימינג דבר שיכול לסייע לחברה לקבוע את אמות המוסר שלה, או לחזק כאלה קיימות.

למעשה, השיימינג הזה, והתוצאה שלו, הם ניצחון גדול למוסר, גם אם סיבת ההתפטרות של מגל לא הייתה הבנה שלו שמה שהוא עשה לא מוסרי אלא יותר רצון לסיים את מה שהוא עובר בעקבות אותו שיימינג. הם מסייעים בהפצת המסר שהטרדה מינית זה לא לגיטימי, שכשהיא אומרת לא – זה לא, ושהגברים המטרידים צריכים לשלם את המחיר על המעשים שלהם. בנוסף, השיימינג הזה מסייע לניקוי האורוות וטיהור המחנה מהתופעה הפסולה.

לא ברור מה היה קורה אילו הפרשה הייתה נחשפת בעיתונות הממוסדת – האם היא הייתה עוברת את התהליכים שידיעה עיתונאית צריכה לעבור לפני פרסום ואם כן, האם הוא היה מתפטר.

הפרשה הזאת אולי ביישה את ינון מגל (שיימינג בעברית זה ביוש), אבל היא עשתה בדיוק להפך לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. ואם זה יתפשט לתופעות כמו שחיתות ציבורית ודברים נוספים, פליליים או כאלה שאינם פליליים – מה טוב. ומי יודע? אולי בעקבות אותו ביוש, המטרידנים יטרידו פחות והמושחתים יחששו להמשיך במעשיהם, מתוך חשש שהשם שלהם לא יינשא בראש חוצות הפייסבוק, ומשם הלאה. אשרי המאמין.