אין ערך למצוינות

פרישתו המפתיעה של בועז דולב מתפקיד מנהל אגף ממשל זמין מסמלת סופה של תקופה. אם יש מישהו שהיה מזוהה יותר מכל עם המיחשוב הממשלתי, דולב הוא האיש הזה. דולב עשה את מה שכל מנהל בכיר צריך לעשות כשהוא רואה שהעגלה שאותה הוביל (ובמידה רבה היה שותף להרכבתה) לא זזה בקצב שהוא חושב שהיא צריכה לזוז, או שהיא נעה לכיוונים שהוא אינו מסכים להם. במקום לצאת למלחמות, גלויות וסמויות, במקום לייצר משברים שאף אחד לא יודע לאן יובילו (תרבות מקובלת מאוד בשירות הציבורי וגם העסקי) – הוא החליט להניח את המפתחות בפני הממונים הישירים עליו – החשב הכללי, שוקי אורן, וסגנו, טל הרמתי, הבוס הישיר של דולב.

רבים אולי לא יודעים, או מעדיפים לשכוח, שכל פרויקטי המיחשוב של הממשלה, הן במסגרת מרכב"ה והן במסגרת מימשל זמין, נולדו בזכות עקשנותם של כמה אנשים – שדולב הוא אחד מהם. אפשר להתווכח על התוצאה, אפשר לדון ימים שלמים מה עוד צריך לעשות, אבל ההתחלה הייתה סוג של מצוינות. האנשים שנלחמו עליה, הן ברמה של משאבים, הן ברמת המחשבה המקורית, הן מצד הפתרונות והפיתוחים – היו אנשים שרוח המצוינות בערה בהם. הם נתפסו כחייזרים, חריגים מאוד בנוף האפור של עובדי המדינה הטיפוסיים.

והנה, בניגוד לכל חוקי הטבע, ממשל זמין, פרויקט מרכב"ה ושורה של פרויקטים אחרים יצאו לדרך – ארוכה, מלאת מהמורות, שמסביב אורבים לה כל אלה שהמצוינות מפחידה אותם. ההתקדמות המהירה של פיתוח הכלים במיחשוב הממשלתי השפיעה ישירות על כל המשרדים. כל מי שעבר פעם ליד משרד ממשלתי יודע היטב מה המשמעות לעמוד מול מנכ"ל כוחני של משרד זה או אחר ולומר לו: אדוני, מהיום כל ההישגים שלך נמדדים, כמו גם כל הישגי העובדים שלך.

כולם יודעים כמה קשה לשנות תרבות ארגונית במנגנוני ממשלה ולהפוך פקידים מאדונים של אזרחים למשרתי קהל, שאיכות השירות חשובה להם. דולב וחבריו אחראים לא רק למהפכה טכנולוגית, אלא למהפכה תרבותית ארגונית בשירות הציבורי, מהפכה שהיא בפירוש רק בראשית דרכה, ועתידה לא ממש מזהיר לאור מה שקורה כיום.

אין זה מקרי, שחלק גדול ממערך המיחשוב הממשלתי מבוסס על אנשים שהם אינם עובדי מדינה. המנגנון הישן והרקוב של השירות הציבורי לא מסוגל לעכל או להציע תפקידים לאנשים יצירתיים, אנשים שיודעים לפתח פתרונות ומערכות, שיש להם השלכות על חייהם של מיליוני אזרחים. על אותם חלוצים, שדולב הוא אחד מהם, נזרקו טונות של ביקורת, חלקה מוצדקת (כי מי שלא עושה לא טועה) וחלקה מונעת מאינטרסים מובהקים.

העובדה שבממשלת ישראל יושב היום שר לענייני מימשל זמין אינה מקרית ולא נולדה בטעות; לא מקרית גם העובדה שהשר שמאייש את התפקיד – מיקי איתן, נמנה עם אותם חלוצים, שבאו לפני 15 שנים לממשלה ודיברו על פרויקטי מיחשוב, על שירות לאזרח, על ממשל זמין. דולב הוא האחרון מאותה קבוצה של חולמים, שתרמו לפיתוח מערכות המידע והמיחשוב, שהלכו הביתה.

לפניו פרשו החשב הכללי, ירון זליכה, שעודד את פרויקטי המיחשוב, כי הבין שהם תורמים להתייעלות ולחיסכון בכספי ציבור. אחריו הלך איציק כהן, בתום 30 שנות שירות, האיש שיותר מכולם עמד בחזית, ספג את כל הביקורות האפשרויות, בנה את כוחו על סמך תבונה פוליטית פנים ארגונית יוצאת מהכלל, וגם על סמך היכולת לרכז סביבו את האנשים הטובים ביותר, שהמכנה המשותף שלהם הוא מצוינות. דולב הוא אחד מהם, ועכשיו גם הוא בחוץ.

היפה הוא, שכל אחד מהחבורה החלוצית הזאת ידע לרכז סביבו את האנשים שיש להם סכין בין השיניים ורוח קרב מאפיינת אותם בכל יום ובכל רגע. עזיבתו של דולב אינה מצערת רק ברמה האישית, אלא בגלל המסר העצוב שהיא משדרת: בשירות הממשלתי אין ערך למצוינות, אין מקום לאנשים שעובדים מחוץ לקופסה, אין הוקרה ופרס על ניסיון להפוך את השירות לאזרח למשהו ממשי ולא קלישאה שזוכה לקיטונות של גיחוכים בציבור. באווירה כזו, הקיפאון יכול להימשך עוד זמן רב, בשקט יחסי. אף שר בממשלה לא יקום, אף חבר כנסת לא ימחה או יזום דיון, וההמונים לא יפגינו. הממשלה, בדומה לחלקים גדולים מהחברה הישראלית, תמשיך לקדש את הבינוניות האפרורית, שהיא המתכון הבטוח ביותר להגיע בשלום הביתה.