מי יהיו המדענים של העתיד?

בשבוע הבא יגיעו לישראל כ-400 מדענים צעירים מ-70 מדינות, כדי להשתתף במרתון של דיונים, מפגשים והכרויות עם מדענים צעירים מישראל. הם יהיו אורחי משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, בשיתוף עם משרד החוץ וגורמים נוספים. במהלך הביקור הם יזכו לפגוש את חתני פרס נובל ישראלים, ביניהם פרופ' עדה יונת.

ללא קשר, אתמול (ב') פורסם סקר שנערך בקרב בני נוער מהארץ, ממנו עולה כי ההיי-טק הוא המקצוע הנחשק ביותר בקרבם (27%). אבל האם אותם בני נוער יצליחו להגשים את החלומות שלהם? מניתוח המציאות נראה שהסיכויים קלושים עד אפסיים.

סקר שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לפני כשנה הראה כי חלוקת שעות הלימוד בבתי הספר למגמות מדעיות וטכנולוגיות לא מלמד על העדפה ברורה למקצועות אלה. שיעור הלומדים מתמטיקה מוגברת בחינוך הערבי גבוה יותר מאשר במגזר היהודי, הן בחטיבות הביניים והן בחטיבה העליונה.

זאת ועוד, שיעור הלומדים מקצועות מדעיים בתיכונים הממלכתיים העבריים גדל ביחס ישיר לרמה הכלכלית-חברתית של היישוב בו הם נמצאים. במילים אחרות, ככל שהיישוב פחות מבוסס כך קטן מספר לומדי המקצועות שיכולים להקנות להם משרות בעולמות המדע וההיי-טק. בפריפריה, אין העדפה בהקצאת שעות לימוד למדעים. את העבודה בנושא הזה עושות מעט חברות היי-טק רב לאומיות, שפיתחו תוכניות הכשרה לצעירים מהפריפריה, במקום שבו המדינה הפסיקה לקחת אחריות עליהם.

מדברים הרבה, עושים מעט

כאשר נכנס נפתלי בנט לתפקידו כשר החינוך הוא הרבה להתריע על כך שאין מספיק תלמידים שלומדים 4-5 יחידות במקצועות מדעיים, ובעיקר מתמטיקה. לדבריו, בשנים האחרונות חלה ירידה של 5,000 תלמידים בחינוך העל יסודי שבחרו להרחיב את הלימודים בתחומים אלה ל-4-5 יחידות. השר בנט הגדיר זאת כ-"איום אסטרטגי", לא פחות ולא יותר.

הכנסת דנה במשבר בנושא הזה מספר פעמים בשנים האחרונות. באחד הדיונים, שנערך בוועדת החינוך, אמרה היו"ר דאז ח"כ ד"ר עינת וילף כי היא הגיעה למסקנה ש-"בכל מה שקשור לחינוך המדעי, יש הרבה כוונות טובות אבל קיים פער אדיר בין הכוונות וההצהרות לבין המציאות בשטח". זהו תיאור מדויק להפליא של המציאות ומבטא בצורה הנכונה את טיפולן של ממשלות ישראל בחינוך המדעי. מדברים הרבה, עושים מעט.

יצוין שלמרות דברי השר, יש לא מעט מקרים בהם משרד החינוך, יורה לעצמו ברגליים, מעודד בעקיפין תלמידים שלא ללמוד את המקצועות האלה ובעיקר מגרש את המורים הטובים למדעים.

כך, למשל, באחד הדיונים בכנסת נאמר כי תוכנית "עוז לתמורה", הרפורמה בשיטת התגמול של המורים בבתי הספר התיכוניים, גרמה לכך שמורים רבים למדעים ולטכנולוגיה עזבו את מערכת החינוך. זאת, מאחר שבמסגרת אותה רפורמה הופעלו בבתי הספר שעוני נוכחות, מה שהביא לכך שהמורים נאלצו לשהות בו הרבה יותר שעות – וזה לא חסך להם עוד שעות עבודה בבית. מורים למדעים, שבאים עם רקע טכנולוגי, יכולים להרשות לעצמם לפרוש מהמערכת – וזה מה שקרה.

היכולת למלא את החלל שהותירו אותם מורים אחריהם מוגבלת, כי אין נהירה ללמוד הוראת מחשבים. המורים המוכשרים מוצאים אלטרנטיבות מתגמלות יותר בסקטור הפרטי. כתוצאה מכך, מדינת ישראל נשארת עם מערכת חינוך שלא יודעת להעמיד את החינוך הטכנולוגי בראש סדרי העדיפויות שלה – אפילו לא כעת, אחרי שהשר הגדיר את המציאות בנושא זה כ-"איום אסטרטגי", כאמור.

התוצאות ניכרות בשטח: כיום חסרים 10,000 מהנדסים, מעבר ל-20 אלף שכבר קיימים, כדי לאפשר לחברות שמפעילות פה מרכזי פיתוח להמשיך לצמוח. חברות כמו ברודקום או סנדיסק (SanDisk) לא מסתירות את העובדה שהן מתקשות מאוד לגייס עובדים מיומנים בוגרי 4-5 יחידות מתמטיקה ולימודי מדעים נוספים. חוסר ההצלחה לא נובע מחוסר במאמצים מצד החברות, אלא מכך שהבוגרים האלה פשוט לא קיימים. מערכת החינוך, שאמורה לייצר את התשתית של המהנדסים, מתבוננת מהצד ומניחה לתלמידים לקבל החלטות לא רציונליות בשלבים שהם צריכים לבחור בהם באילו תחומים הם רוצים להתעמק. המערכת חסרה את היזמים, המשוגעים לדבר, שיישבו בצמתים הקריטיים וינתבו את התלמידים המוכשרים למקצועות שהמשק משווע לבוגרים בהם.

המסקנה היא שאם כל הגורמים הקשורים בחינוך למדעים במערכת החינוך לא יתעשתו במהירות וישלבו כוחות – יש סיכוי טוב שהספר אומת הסטארט-אפים, שנכתב ב-2009, יהיה בעתיד הלא רחוק לא יותר מאשר ספר מרתק שכל קשר בינו לבין המציאות דמיוני בלבד.