המאבק בשנאה ושדה הקרב הדיגיטלי

יש קו מחבר ברור בין האלימות ברשת בכלל, וברשתות החברתיות בפרט, למקרי האלימות בעולם שמחוץ להן, שחווינו בסוף השבוע האחרון. בין השיימינג והבריונות אונליין לפיגוע הדקירה בעיצומו של מצעד הגאווה בירושלים ולשריפת המשפחה ורצח התינוק מהכפר דומא.

הקו המחבר הוא הטכנולוגיה, המאפשרת לכל אחד לכתוב ככל העולה על דעתו, להשמיץ, להפיץ שקרים ובעיקר להסית לפגיעה בחיי אדם.

כוונותיו וקריאותיו של ישי שליסל, הדוקר, לבצע פעולות אלימות נגד מצעד הגאווה בירושלים פורסמו במדיות שונות של הציבור החרדי והחשש שמא הוא נמצא באזור המצעד הועלה בקבוצות ווטסאפ (WhatsApp) בין הצועדים. המפגע לא הסתיר את כוונותיו לרגע, גם כשהיה בכלא וגם אחרי שהשתחרר.

שריפת התינוק הפלסטיני נעשתה במסגרת פעולות שנמשכות כבר שנים רבות ומתויגות תחת השם המכובס "תג מחיר". גם מבצעי פעולות טרור אלה לא מסתירים את כוונותיהם, ומביעים את דעותיהם בכל מקום אפשרי.

הרשתות החברתיות, ובראשן פייסבוק (Facebook), מלאות מדי יום בדברי שטנה והסתה נגד מיעוטים, שונים וכל מי שאינו מחזיק בדעות של הכותבים. הפוסטים הפכו להיות אלימים, חסרי רסן. אחד השיאים האחרונים היה אחרי פיגוע הטרור בלב ירושלים, שבו גולשים לא היססו להדהות עם המחבל שדקר את המשתתפים במצעד.

אם גולש, יהודי או ערבי, מעז להביע תמיכה בפיגוע טרור של מחבלים פלסטינים נגד יהודים, הוא מיד נעצר – ובצדק. אבל כאשר זה הפוך, בין אם בפוסטים או בדברי הסתה אחרים, למשל של נוער הגבעות, היחס אליהם הוא עדיין כאל נערים שובבים שכותבים הודעות ברשת ובווטסאפ, לכאורה בדומה לבני נוער אחרים.

שלא לדבר על משתתפי מצעד הגאווה, שזוכים במשך כל השנה לגלים של הסתות פרועות, לא רק על ידי גולשים אלמונים אלא גם מצד אנשי ציבור ופוליטיקאים.

רשויות, התעוררו!

למציאות הזו יש סיבה אחת ברורה: הגורמים האמונים על אכיפת החוק ומניעת הסתה בישראל לא מפנימים מספיק את תפקידה של הרשת החברתית כמנוע ומניע לפעולות טרור ואלימות מכל סוג שהוא.

הטכנולוגיה, שלאורך השנים מכתיבה את אורח החיים ומהות החיים של בני האדם, יכולה לאפשר לכל אדם להתבטא כאוות נפשו, אבל גם למנוע להפוך את החופש הזה לכלי בידי פושעים. למנוע בעיקר מהרוצחים למצוא ברשת תהודה לאידיאולוגיה שלהם, כדי שלא ייקחו את הסכין לידיים וייצאו למסע הרג, או לא ישרפו בית של משפחה שלווה בכפר, רק בגלל שנאה לשמה.

ארגונים רבים מפעילים אנשים וכלים שיודעים לעקוב אחרי סגנונות כתיבה של גולשים, לנתחם ולאפיין אותם לקבוצות שיש להן פוטנציאל לאלימות. צבאות בכל העולם, כולל בישראל, משקיעים משאבים רבים ביחידות מודיעין שחלק מתפקידן הוא להיות ברשת, לעקוב אחר הנעשה בה באופן גלובלי ולהפיק מזה מידע. זרועות הביטחון כבר נמצאות שם מזה יותר מעשור והצלחותיהן למנוע פיגועים נרשמות יום יום ושעה ושעה.

אין שום סיבה שמשטרת ישראל ויתר גורמי אכיפת החוק לא יהיו שם. לשם כך הם צריכים קודם כל להפנים שבדיוק כמו בשדה הקרב הפיזי, יש זירת קרב דיגיטלית. שם מתחילים להשחיז את הסכינים, שם מתכננים את הפיגוע הבא. אותה משטרה, שכעת נדרשת לספק הסברים כיצד כל העולם ואשתו קראו וידעו על כוונותיו של המפגע בירושלים ורק שוטריה לא ידעו על כך.

המפכ"ל החדש, שייבחר בקרוב, צריך לוודא שהשוטרים שלו יהיו לא רק בשטח, בזירת האירועים, אלא גם "יגורו" באינטרנט בכלל וברשתות החברתיות בפרט כדי לעקוב אחר הפושעים וללכוד אותם. ליישם לצורך כך במהירות את הכלים הרבים, המבוססים על מושגים מדוברים מאוד בימים אלה בעולם הטכנולוגי: Big Data, אנליטיקה, מערכות לסריקת מסרים ותכנים ברשת, וכמובן, כאמור, מעקבים. לשם כך דרושים עוד משאבים ואנשים, נדרשים עדכוני חקיקה ובעיקר יש צורך באסטרטגיה שמבוססת על הנחת יסוד שלפיה זירת הפשע שהמשטרה פועלת בה השתנתה, ושומרי החוק צריכים להתאים את עצמם למציאות החדשה – ומיד.

בשבוע שעבר אישרה ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת להמשך הליך החקיקה הצעת חוק לפיה לקציני משטרה תהיה סמכות לסגור אתרים "בעייתיים". אולם, קציני המשטרה לא צריכים לעסוק בסגירת אתרים, נושא בעייתי לכשעצמו. עליהם לאתר את אלה שמזהמים את הרשת יום יום בעזרת מילים שמייצרות אלימות פיזית, שעלולה להסתיים, ולעתים אף מסתיימת, ברצח ופגיעה בחפים מפשע. ויפה שעה אחת קודם.