עבר, הווה ועתיד באוקראינה – חלק ב'

המסע לאוקראינה עם אבירם אייזנברג, הבעלים של חברת Ignite, סיפק לנו שורה של רגעים בולטים ומרגשים, שקשורים בהיסטוריה הלאומית-ציונית שלנו, בענף ההיי-טק המקומי וכמובן – ההרצאות שנתתי במקומות שונים שם.

כמו בחלק הראשון, גם הפעם אני מפנה את הבימה ונותן לכם להתרשם מרשמי המסע המעניינים של אייזנברג:

"כבעל חברה שעובדת רבות באוקראינה זוהי, מן הסתם לא הפעם הראשונה ולא השנייה שלי שם. בית הספר לפיתוח תוכנה של Ignite נמצא בז'יטומיר ולכן, אני מכיר היטב את הדרך מקייב הבירה אליה ומבחין שהיא הפכה להיות ממש מהירה, אוטוסטרדה דו מסלולית לכל כיוון, שמקצרת את הנסיעה לכדי שעה וחצי בלבד. אני נזכר שבעבר, לפני היורו 2012 ולפני שהדרך שופצה, המסע הזה היה לוקח לי כשלוש שעות. בורות (סליחה, לא בורות, מכתשים!) הזרועים לאורך הדרך ושוטרים חרוצים, חמושים ברדאר נייד ותאבי שוחד, היו מאטים תדיר את הנסיעה. כיום יש בדרך עמדת משטרה אחת בלבד, וגם היא מצריכה בדרך כלל האטה קצרה ל-50 קמ"ש, שאחריה מאיצים וממשיכים בדרך.

בניין האוניברסיטה של ז'יטומיר, בו נמצא בית הספר של Ignite לפיתוח תוכנה

הרכב גומע את המרחבים האינסופיים – מישורים ירוקים, יערות עד ונהרות ללא סוף. אוקראינה היא ארץ יפה אבל תיירים בה אין. הרוסים הפסיקו לבקר מאז המלחמה ותיירים מאירופה? כל השילוט באוקראינית, המקומיים לא דוברים אנגלית והשחיתות פושה בכל פינה – זו לא בדיוק ארץ המסבירה פניה לתייר הממוצע.

הנמר בדרכים

אגב שחיתות, הנמר ואני מנצלים את זמן הנסיעה כדי להסביר ל-ורוניקה, חברתי האוקראינית (והיהודייה) שגם בישראל יש שחיתות. "רגע, אני רוצה להבין", אומרת ורוניקה. "אתם הכנסתם את ראש הממשלה שלכם לכלא כי הוא לקח כספים לא לו על מנת לעזור לאח שלו. פה, באוקראינה, היו נותנים לו על זה מדליה. ינוקוביץ' (הנשיא הקודם של אוקראינה) בנה אסלות יצוקות מזהב בטירה שלו מכספי הציבור. על מה אתם מדברים בכלל…?"

השיחות על השחיתות ושאר עניינים ברומו של עולם הסתיימו ברגע שהגענו לז'יטומיר – באיחור אופנתי. נכנסנו לבניין האוניברסיטה של ז'יטומיר, שם נמצא בית הספר של Ignite, וטקס סיום המחזור והענקת התעודות לסטודנטים המצטיינים התחיל.

האוקראינים נוטים להיות הרבה יותר רשמיים מהישראלים ואפילו טקס פנימי של החברה מקבל סממנים של אירוע דיפלומטי, מפאת האורח המכובד מישראל, פלי הנמר. פלי נשאר פעור פה משהבין שהם מתכוננים לטקס כבר שבוע.

מנהלת הקורסים של Ignite באוניברסיטת ז'יטומיר פותחת את טקס הענקת התעודות למסיימים המצטיינים

אני אוהב את קייב, את קצב החיים שבה, את הציניות המפוכחת של המקומיים, אבל בכל זאת, מתרגש בכל פעם מחדש להגיע לז'יטומיר – לראות את הברק בעיניים, את ההתרגשות ואת התמימות שעדיין לא נעלמה בעיירה קטנה כמותה. החבר'ה שלי עומדים ומציגים את פרויקטי הסיום שלהם בגאווה והתרגשות. הם חיכו לרגע הזה במשך שנה וחצי, השקיעו מזמנם הפרטי, למדו, שקדו והנה הגיע הרגע לו חיכו – הם לא עוד בודקי תוכנה כי אם מתכנתים עם הסמכה של האקדמיה של Ignite, בשיתוף אוניברסיטת ז'יטומיר.

מסיימות הקורס של Ignite מציגות בהתלהבות באנגלית – לכבוד הנמר, שטרם הספיק ללמוד אוקראינית – את פרויקט הגמר שלהן: פיתוח בסיסי של משחק מחשב

התעודה הזאת יכולה לפתוח להם דלתות רבות ולהגדיל משמעותית את השכר שלהם. משכורת ממוצעת באוקראינה עומדת על שווה ערך ל-200 דולר ולעומת זאת, משכורת ממוצעת של מתכנת באוקראינה עומדת על שווה ערך ל-3,000 דולר. מכאן שהם יוכלו לעבור מהישרדות היישר אל מעמד הביניים, לחיים נוחים במדינה בה חוסר הוודאות הוא הוודאות היחידה.

"אתה פשוט חלוץ ציוני באוקראינה!", קובע פלי. "בוא נקרא לזה ציונות עסקית", אני מחייך. "זה נכון שבעקבות הקורס, החיים של החבר'ה הצעירים האלה ישתנו לגמרי, אבל גם אני מרוויח – APPR, החברה האחות של Ignite שמתמחה במובייל, תרוויח דור של מהנדסים זולים יחסית שיעריכו לאורך שנים את הקורס שעברו אצלנו ויישארו איתנו לאורך זמן".

מקבלים תעודה בגאווה

תעודות, שמפניה וסשן עם הנמר

הקהל באוניברסיטת ז'יטומיר מקבל את הנמר בהיסוס מה, שמהר מאוד מתחלף בהתלהבות. "סלאבה אוקראיני" ("התהילה לאוקראינה"), הוא שואג, והקהל עונה לו בפה אחד: "הירויאם סלאבה" ("התהילה לגיבורים"). אם יש דבר אחד שהאוקראינים חייבים לפוטין (או פוטלר, כמו שהאוקראינים קוראים לו בלעג) זה שהוא איחד את העם האוקראיני בפעם הראשונה מאז ההיפרדות מברית המועצות לפני כ-25 שנים. איחוד מולו, כאויב משותף.

מבחר הספרים לקורסים ש-Ignite מעבירה באוניברסיטת ז'יטומיר

הנמר קולט את הקהל בחושיו החדים ושובר את הקרח במהירות. "אתה רוצה את הפרס שלך?", הוא קורא לאחד המשתתפים. "מה אתה צריך לעשות? בוא תיקח אותו". בכך פלי ממחיש את אחד ההבדלים המהותיים בין המנטאליות הישראלית לזו האוקראינית: הישראלים לוקחים את שמגיע להם, בין אם זה נכון ובין אם לאו, בעוד שהאוקראינים מחכים לקבל רשות.

טקס פתיחת בקבוק השמפניה למסיימים המצטיינים. יחד עם הבוגרים: מימין – אבירם אייזנברג, הבעלים של Ignite, במרכז – מנהלת הקורסים של החברה באוניברסיטת זי'טומיר, ומשמאל – כריסטינה, מרכזת הקורסים

אחרי שהנמר סיים "להרביץ" לקהל ממשנתו, הטקס נגמר והתיישבנו לארוחת צהריים טיפוסית במבשלת בירה אוקראינית. היינו יחידים במסעדה, מפני שהמיתון העמוק באוקראינה פגע קשות במעמד הביניים ובילוי במסעדה הפך למותרות. יחד עם זאת, צוות המלצרים מתקשה "לעמוד בעומס" ולוקח זמן רב עד שהתקרובת מגיעה לשולחן. מה בתקרובת, אתם שואלים? ורניקי, פלמיני נקניקיות וכמובן, איך אפשר בלי תפוחי אדמה. היו גם עוד אי אילו מטעמים אוקראינים טיפוסיים.

"מה זה?", שואל הנמר בעניין בעודו טועם מאחד המטעמים. "אוההה", אני עונה, "זה אושקי (אוזניים) מעושנות – מעדן טיפוסי שמתלווה לבירה. כמו בוטנים אצלנו". הנמר משתנק קלות אבל עומד בזה בגבורה.

אני חוקר בינתיים את סטאס יארושנקו, מבכירי המהנדסים שלנו, מה הביא אותו להתנדב להדריך את הדור הצעיר בקורס ללא תמורה. במדינה שבה הכול בתשלום (לפעמים אני חושב שאם היו יכולים, האוקראינים היו גובים כסף על אוויר), ההתנדבות שלו אינה מובנת מאליה.

סטאס יארושנקו מדבר אל הסטודנטים שלו ומעביר להם את הידע שלו שיכול להביא אותם לשדרג את ההכנסה שלהם לרמת השכר של מפתחים

"יש לזה שתי סיבות", הוא עונה. "למען ההתפתחות האישית שלי – לעמוד בפני קהל, להתבטא ברהיטות ולנהל את זמני ביעילות – אבל בעיקר, אני פשוט נהנה לחלוק את הידע שלי".

הדברים שלו מביאים אותי למסקנה, שאיתה אסיים את הטור, שיש תקווה. בסופו של יום, רבים מאיתנו רוצים להתעלות על צרכי היומיום ולעשות משהו למען הכלל, ויותר ויותר מעשים אלטרואיסטיים כאלה, ללא ציפייה לקבל תמורה, רק ייטיבו עם כולנו.

לחלק א' לחצו כאן.