הילדים הטובים של התעשייה

בעוד ראשי המשק ובראשם נגיד בנק ישראל, פרופ' סטנלי פישר, ממשיכים לשדר מסרים ורודים לגבי סיומו הקרוב של המשבר, ובעוד פוליטיקאים מזדרזים לעשות שימוש ציני ב-"התייצבות" מספר דורשי העבודה ומביעים שמחה על שנתוני האבטלה לא עלו – באו אתמול (ד') חמישה מנהלים בכירים בתעשיית האלקטרוניקה וההיי-טק המקומית, והציבו בפני מקבלי ההחלטות את תמונת המצב האמיתית והכואבת. לדבריהם, לא רק שהמשבר לא הסתיים, אלא שהוא עלול לשוב ולפרוץ בצורה חסרת תקדים – מיד לאחר החגים. החשש הוא ממשבר שיגרום לנו להתגעגע למשבר הנוכחי, זה שלא ממש עושה סימנים שהוא מתכוון ללכת מכאן.

אלישע ינאי, יהודה זיסאפל, חיים מר, איציק ציון ויאיר שמיר מחזירים בעצם את הדיון לנקודת המוצא שלו, שער הדולר. למי שזכרונו קצר: ניצני המשבר החלו בשלהי 2008 כאשר שער הדולר החל לצנוח. כבר אז החלו חברות ההיי-טק להזהיר, כי השחיקה בשער הדולר אינה מאפשרת להן להמשיך ולתפקד. בראיון לאנשים ומחשבים שנערך בחודש יוני בשנה שעברה, שרטט ינאי את מודל הבריכה. המודל מדבר על כך שמצד אחד תעשיית ההיי-טק ממשיכה לייצא ולהזרים דולרים למשק הישראלי, אבל מצד שני התמורה שהתעשיינים מקבלים – הולכת ויורדת. נוצר מצב בו יש סתימה בבריכה, כי לדולרים אין לאן לזרום, והמים עולים על גדותיהם.

ממשלות בכל העולם עשו מהלכים שונים כדי להלחם במשבר, אבל בבעיה העיקרית הן לא נגעו: שער הדולר הבלתי יציב. זה ששוב יורד ומאיים להרוס חצי מתעשיית הסטארט-אפים בישראל. חברות רב לאומיות כבר בוחנות בעניין רב מקומות שונים בגלובוס שיהוו חלופות, כדי להעביר לשם קווי ייצור. חברות כמו ECI עושות זאת ואף אחד לא יכול לבוא אליהן בטענות, כאשר עלות מהנדס ישראלי דומה לעלות מהנדס אמריקני או גרמני.

ינאי מבקש שיפסיקו לבלבל לו את המוח עם פתרון הקסם של הורדת שכר: "מהנדס שעובד אצלי מרוויח 10 אלף שקלים. יותר ממחצית משכורתו הולכת למשכנתא, לכיסוי חובות ולגידול ילדים. אז מה מצפים? שאוריד לו עוד 3,000 שקלים כדי שהוא יחיה מ-1,500 שקלים בחודש? האם זה המסר שאנו רוצים להעביר לדור הבא שלנו?", זעק ינאי במסיבת העיתונאים. גם חיים מר לא התבייש להגיד: "אנחנו לא מחויבים לייצר בישראל. הסינים לא מבינים מדוע אנחנו לא באים לעבוד שם". אי אפשר שלא להסכים איתו. פעם גידלו כאן תפוזים. מאז, כמעט הכל אפשר לעשות בחו"ל. האחרון שיכבה בבקשה את החשמל.

בסיום מסיבת העיתונאים פנה ינאי בהתרגשות לנציגי התקשורת ואמר: "יש לכם תפקיד חשוב במערכה זו – ליצור דעת קהל". ינאי יודע היטב מדוע: כי בירושלים יושבים פקידים בחדרים ממוזגים, שלא מתרגשים מהזעקות שלו, ינאי, של יהודה זיספאל ושל יתר התעשיינים. אותם פקידים מאזינים ברוב קשב ונימוס למצגות של ראשי התעשייה, מהנהנים בראשם, מסכימים שההיי-טק הוא הקטר – אבל לא יעשו דבר כדי לשנות את המצב.

אנשי האוצר יודעים שינאי, זיסאפל וחבריו הם הילדים הטובים בגן ששמו מדינת ישראל. הם מדברים יפה, כותבים מכתבים, מכינים מצגות, ולכל היותר ירימו את קולם בישיבה זו או אחרת, אבל לא יעשו יותר מזה. ואולי זו הטעות של החברים בהתאחדות תעשיית האלקטרוניקה וההיי-טק: הם לא מוכנים להפנים שלמדינת ישראל יש פנים רבות: היא נחשבת למדינה מערבית מתקדמת, עם היי-טק משובח. אבל מצד שני, יש בה נורמות של פתרון בעיות, שמתאימות לשכנינו במזרח התיכון. בישראל פותרים משברים רק על ידי שביתות והפגנות סוערות של עובדים. עליהן להצטלם היטב: שריפת צמיגים יעילה תמיד ושאר פטנטים. או אז, לאחר שההפגנה הסוערת צולמה לרגע בחדשות ערוץ 2 או 10 – לפתע פתאום מקבלי ההחלטות מבינים שיש כאן בעיה.

זה לא נעים, זה לא מנומס, זה דורש ללכלך את הידיים. אבל אם המציאות היא חמורה וחריפה כל כך, כפי שינאי וחבריו תיארו אתמול, אין להם ברירה. עליהם לעשות שימוש בכל כלי הנשק, כדי שהקטר של לא יתרסק לחלוטין. אסור להיתקע במצב בו כאשר הכלכלה העולמית תתאושש, אנחנו עדיין נהיה שרויים עם בעיות הדולר, ועם קווי ייצור ומרכזי פיתוח שעברו מעבר לים.

בשורה התחתונה: ינאי וחבריו רצו לומר אתמול לנגיד פרופ' פישר המלומד: אנחנו לא רוצים באופן אישי דבר. תתעורר כדי להציל את המשק שלך, את הכלכלה שאתה כל כך אוהב לנהל אותה. עשה זאת רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.