עיצוב שולחן החג כמשל
ואיך זה קשור להחלטת בנק ישראל לאפשר בנקאות בענן
"היי", היא צהלה מהעבר השני של הקו. "איפה אתה?" השעה הייתה שש בערב. "בדיוק סיימתי פגישה ואני עומד לצאת הביתה", השבתי. "יופי, בוא, אנחנו נוסעים ל…" כאן היא הזכירה שם של מקום שרק פותרי תשבצים ידעו מה הוא: "מושב מדרום לאשדוד, נוסד ב-1949". יומיים לפני החג, היא עסוקה עד מעל הראש בהכנות, אבל משום מה רוצה לנסוע לשם. "למה, מה איבדנו שם?", אני שואל שאלה טיפוסית של גבר מצוי. "זוכר שהראיתי לך בשבוע שעבר בחתונה שבה היינו את הסידור במרכז השולחן?" תראו לי גבר אחד שזוכר דבר כזה. הנהנתי "המממ…" והמשכתי לאכול את הפטריות והכבד. "כן, בטח, היה יפה מאוד", השבתי. "חיפשתי באינטרנט, מצאתי את היבואן וקבעתי איתו שאנחנו באים אליו הערב", אמרה. "אני רוצה לקנות שניים כדי לקשט את שולחן החג".
נילי מאוד אוהבת לארח בחגים, 20-30 אורחים. היא מקבלת על עצמה בשמחה פרויקטים שכוללים בישול, אפייה ולא פחות מזה עיצוב השולחן. כל מי שרואה את שולחנות החג שלה מתלהב, וביחד עם ההתענגות על המנות, הכול נארג לחגיגה קולינרית אחת גדולה. חשוב לה מאוד לגוון את מראה השולחן, וכל פעם יש מרכיב חדש.
כך מצאתי את עצמי נוסע לשדה עוזיהו. קיטרתי, ראיתי בזה טרחה, אבל נילי ראתה את התמונה השלמה ואני חייב להודות ביופייה של התוצאה. בכלל, בכל פעם שיש "פרויקט" כזה, אני מקטר המון. אלא שכפי שאנחנו יודעים, יש גם כאלה שיודעים לחמוק יפה מכל העניין. ביום רביעי בבוקר, שעות ספורות לפני שהחג נכנס והמוני בית ישראל נוסעים לקרובי המשפחה, או לנתב"ג, התקשר חבר לאחל שנה טובה. "מארחים או מתארחים?", שאלתי. "מתחפפים", השיב. הם כבר היו בשדה התעופה בדרך לקוס, לחגוג שם ב-"הכול כלול". איזה כיף לו, חשבתי לעצמי, אבל בערב, כשישבנו לארוחה, התמלאתי בתחושת הנאה. אין שום דבר שמשתווה לשמירה הזו על המסורת – היא יפה, היא נעימה, היא טעימה!
כמוני ב-"פרויקטי" אירוח, בכל פעם שמישהו בארגון יוזם פרויקט, שינוי, חידוש, יקום מישהו ויתהה לגבי הצורך בו, ילין על היוזמה ויקטר לאורך כל משך ביצועה. אלא שכדאי לנהוג כמו נילי: לשמוע את הקולות, לשמוע מה יש לאחרים להגיד, להבין את ההתנגדויות – כל זה חשוב ואף חיוני, אבל אסור שיפגע בחזון, אסור שיחליש את הרצון. אם אתם מאמינים שזה ה-משהו הנכון וממשיכים לחשוב כך גם אחרי ששמעתם את כולם, רוצו עם זה קדימה. גם אם אלה שצריכים לסייע לכם מקטרים קצת. לא כולם ניחנו ביכולת לראות את התמונה הכוללת, את התוצאה הסופית. חשוב שתציגו, שתסבירו, שתשתפו, כדי שכל מי שמשתתף במאמץ ארגוני או בפרויקט כלשהו יראה את התמונה הכוללת, יבין את המטרות, יתחבר לחזון. אבל בסופו של יום, יש רק אחד שבאמת רואה את הכול, והוא צריך לחתור קדימה ולמשוך אחריו את כל מי שהוא צריך לצורך השגת המטרה: את הכפיפים לו, כמו גם את המנהלים והעמיתים שלו.
לא מכבר החליט בנק ישראל לאשר לבנקים לשמור את נתוני הלקוחות בענן. יש לכך התניות והסתייגויות, אבל העיקרון אושר. האמין בזה לאורך כל הדרך איש אחד: מנמ"ר בנק לאומי, דן ירושלמי, שיזם יישום כזה בבנק. היו הרבה הרמות גבה, הרבה התנגדויות, כולל בגופים הרגולטוריים, הרבה לא האמינו שזה נכון או אפשרי. אבל הוא האמין, חתר, משך את כולם ויצר תקדים שיכול, אולי, להביא לשינוי פני הבנקאות בארץ.
בסיפור על נילי עם עיצוב השולחן, אני כבר יודע שהייתה הצלחה. אני עוד לא יודע איך יתממש הפרויקט בבנק לאומי, אבל כמו בשני המקרים האלה: אם יש לכם יוזמה שאתם מאמינים בה, רוצו איתה עד להשגת המטרה.
חג שמח. אני בטוח שנהנת מארוחת החג. באשר לענן, אני מקווה שהוא אמור להיות בארץ ולא אצל אחד מהחברים כגון גוגל, אמזון או פייסבוק וכד. במדינות לא מפותחות כמו קנדה או גרמניה יש איסור מוחלט להציא קבצים של פרטים אישיים מחוץ לגבולוץ ממדינה. המאגר הזה דומה בהיקף המידע למרשם התושבים בתוספת מידע כלכלי על חברות ואנשים. אין מאגר מידע שלא ייפרץ בעשור הקרוב אם מישהו ירצה ממש. מאגר אצל צד ג בחול או בארץ בחברה שבעליה זרים נמצא בסכנה של פגיעה על ידי גופים או אינטרסים אחרים אפילו ידידותיים בדרך כלל.