לצאת מהארון

את תפקיד הסמנכ"ל וראש מנהל המדע והטכנולוגיה במשרד החינוך, קיבלה ד"ר חנה ויניק לפני ארבע שנים וחצי, בתוך פרק זמן של 48 שעות. הבוסית שלה, יפה ויגודסקי, שהחזיקה בתפקיד בנוסף לתפקידה כמנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, פרשה בטריקת דלת והפקידה בידיה את כל האחריות. הסיבה לפרישה היתה חילוקי דעות קשים של ויגודסקי עם הנהלת המשרד, בראשות השרה דאז, לימור לבנת, בעיקר בקשר לדו"ח דוברת. על פי הפרשנות של ויגודסקי, דוברת רצה "לחסל" את החינוך הטכנולוגי, והיא לא יכלה להשלים עם מצב שכזה.

כך, המשימה המרכזית שעמדה בפני ד"ר ויניק היתה לייצב את המערכת, למזער את הנזקים של דו"ח דוברת ולהחזיר לחינוך הטכנולוגי הכבוד האבוד שלו – בעיקר על ידי השבת תקציבים שקוצצו באופן ציני שנה אחרי שנה.

בסופו של דבר, אם מסתכלים על שרשרת ההזנה של בוגרי המחשבים והמדעים בישראל, החינוך הטכנולוגי הוא התחנה הראשונה הקריטית. צומת הדרכים בו מתקבלת ההחלטה הגורלית לאן ילך התלמיד – למסלול טכנולוגי או עיוני – מגיע בסוף הלימודים בחטיבת הביניים. בעבר, עבודתו של הרכז בחטיבה הייתה קשה מנשוא: יש הורים שכאשר התבשרו, כי ילדם מתאים לבית ספר מקצועי, הרגישו שעולמם חרב עליהם. אבל הזמנים השתנו, הנגישות והפתיחות לחינוך המדעי והטכנולוגי גדלו עם השנים, וכיום המציאות קצת יותר מעודדת. זאת ועוד, ללכת היום וללמוד מקצוע מדעי, במיוחד אם הוא כולל מחשבים, נחשב אפילו ל-"אין".

אחת הסיבות למהפך הזה, היא תפיסה שיושמה בשנים האחרונות, לפיה תעודת בגרות זה טוב, אבל היא לא חזות הכל. תלמידים לומדים היום ב-100 כיתות במסלולים משולבים של בגרות ותעודות טכנולוגיות. אתה לא חייב להיות בוגר מדעי המחשב כדי לשלב בעבודה שלך יישומי מחשב ברמות השונות. אבל בעתיד לא תוכל לעבוד בהרבה מקצועות אם לא תהיה לך השכלה שמשלבת גם ידע מקצועי במחשבים, שעד לא מכבר נחשבה לרכוש הבלעדי של ה-"חנונים" – תלמידי המדעים. מערכת החינוך הטכנולוגי מתהדרת היום בכך ששיעור התלמידים שזכאים לבגרות, לא פחות טוב מאשר בחינוך העיוני. זה בסיס טוב לתקווה שאותם בוגרים ישתלבו טוב יותר במוסדות האקדמיים השונים.

בתוכנית העבודה של משרד החינוך, הציב השר גדעון סער יעד שאפתני: הגדלת מספר התלמידים בחינוך הטכנולוגי וגידול במספר בוגרי י"ב בעלי תעודת טכנאי ובגרות. הביצוע, על פי חזון השר, ייעשה על ידי מיפוי הצרכים של תה"ל והתעשיה ובניית מגמות חדשות בהתאם. היעד: עשרת אלפים תלמידים בארבע שנים.

החזון הזה צריך להיות מלווה כמובן בתקציבים – משאב שהיה חסר מאוד לחינוך הטכנולוגי בעשור האחרון. תוספות התקציב בהיקף של 30% הן צעד מבורך, אבל אם שר החינוך רוצה באמת ליישם את המטרות הגדולות שהציב בתוכנית העבודה שלו, הוא צריך להגדיל משמעותית את המשאבים לחינוך הטכנולוגי. זה הרי ידוע שעלותו של תלמיד בבית ספר מקצועי, גדולה הרבה יותר מאשר עלות תלמיד "רגיל". במשך שנים, הנוסחה הזו נעלמה מעיני אנשי משרד האוצר, שלא היו נדיבים במיוחד בתקציבים לחינוך ה-"אחר" הזה, שהוגדר לא פעם כ-"חצר האחורית של מערכת החינוך". האם השר סער למד את הלקח הזה והוא הולך להשקיע את כל מרצו במטרה הזו, כדי להשיגה? ספק רב.

השורה התחתונה: החינוך הטכנולוגי עובר ללא ספק מהפכה. המשימה המרכזית של ד"ר עופר רימון, מחליפה של ד"ר ויניק, היא להוציא באופן רשמי את המסלול הטכנולוגי מהארון ולהפוך אותו לילד שווה זכויות במפת החינוך של ישראל. היציאה הזו מהארון תביא בעקבותיה גידול ניכר של תלמידים הפונים למסלולים טכנולוגיים ובעקבותיהם כנראה יבואו התקציבים.