יום הכיפורים של מערכת החינוך

לפני כשבועיים הופיע חמי פרס – הבן של, יזם, חולם ומשקיע סדרתי – בכנס של חברות הזנק ישראליות, שמשתפות פעולה עם HP ואורקל (Oracle), ובעיקר נהנות מזרועות השיווק והמכירות של חברות ענק אלו. פרס סיפק באירוע בין היתר את חזונו משכבר הימים, שבאופן לא מקרי, דומה לחזון של אביו: להפוך את מדינת ישראל למדינה שכולה מדע וטכנולוגיה. אחד הסעיפים בחזון הזה הוא הבעייתיות של מערכת החינוך בישראל. פרס, בתור הבן של, נמנע באלגנטיות מלפרט את דעתו על מערכת החינוך, אבל אי אפשר היה שלא להבין מה הוא חושב עליה.

בתחילת השבוע סיפק לו משרד החינוך נימוק טוב נוסף לדעתו. המדובר בטבלה שפורסמה בכלי התקשורת, ועוסקת באחוז הזכאים לבגרות במדינת ישראל על פי שיוך גיאוגרפי. מלבד יחסי ציבור ובסיס לחומר לתעמולה עבור ראשי ערים, אין ערך ממשי לנתונים אלו. הם הרי לא משנים את התמונה העגומה: אחוז הזכאים לבגרות בישראל היה ונשאר פחות מ-45%. זהו נתון חמור ביותר, שצריך להדאיג את כל מי שעתיד המדינה יקר לו. גם אם חלק מהתלמידים שלא זכאים לבגרות ישלימו את המבחנים אחרי הצבא, הנתונים עדיין עגומים.

הנתונים הללו מדאיגים עוד יותר, אם קוראים היטב את ההודעה של משרד החינוך, שבחלקה הראשון (שהיה מתוקשר פחות) מבשרת על רעיון חדש: לפרסם את תוצאות הבגרויות לפי בתי ספר, ולא רק לפי ערים. גם עובדה זו לא תשנה את המציאות, אבל היא תחשוף בצורה ברורה יותר את הרמה הנמוכה של בתי הספר במקצועות הריאליים והמדעיים. כך, למשל, בפרמטר של הישגים לימודיים, רק 15% מהתלמידים עוברים את בחינות הבגרות במתמטיקה ובאנגלית. זהו סף נמוך ביותר, שמבוסס על עובדות בשטח, שהרי ללא זה – אף בית ספר לא יוכל להיכנס לאותו ניסוי, שיחל בעוד חודש. מדד כזה הוא תמריץ שלילי לבתי ספר אחרים, שלא צריכים להתאמץ ולהצטיין במיוחד.

כל מי שעבר בבתי ספר התיכוניים בשנים האחרונות, כהורה או כתלמיד, בוודאי מכיר את הטריקים בהם משתמש כל בית ספר לקראת כל סוף השנה, כדי "לעגל" פינות ו-"לסייע" לתמידים להגיע לממוצע גבוה יותר. בניגוד למה שמלמדים אותם כל השנים, כישלונם בבגרות הוא כישלון של כל המערכת – ולא יואילו הסברים ותירוצים.

בסופו של דבר, הדו"ח של משרד החינוך, כמו דיווחים אחרים על תוצאות בחינות הבגרות, מהווה את "יום הכיפורים" של החינוך בישראל בכלל והחינוך המדעי-טכנולוגי בפרט. זהו איתות נוסף לכל מי שעדיין לא הבין שבעוד עשור או עשור וחצי כבר לא יהיו לנו צ'ק פוינט, אמדוקס, סאייטקס או אלביט חדשים להתגאות בהם.

במשרד החינוך יושב ברגעים אלה ממש שר חדש, צעיר ומאוד מבטיח. הבעיה היא שהוא פוליטיקאי, וכמו כל פוליטיקאי הוא משקיע משאבים בפרויקטים שבטווח הנראה לעין – פרויקטים שיש סיכוי סביר שהוא יוכל לגזור את הסרט באירוע ההשקה שלהם. פרויקטים לטווח ארוך, כמו ההשקעה בחינוך מדעי, אינה מעניינו. הפקידים והמנהלים את המשרד, ובדיעבד מנהלים גם את השר, אוהבים את השגרה, ועושים הכל כדי שהקדנציה של השר תעבור בשקט. הם רוצים לחזור הביתה בשלום. מקום העבודה שלהם מובטח, ואף אחד לא יבקש מהם דין וחשבון על מדוע בשנתון זה או אחר רמת הציונים של בוגרי י"ב היתה נמוכה מהרגיל.

נכון לאוגוסט 2009, ישראל שקועה כולה במזג האוויר, בים, במדונה, בלאונרד כהן, בכוכב נולד ובעונה החדשה של הישרדות שבפתח. בעוד שבועיים פלוס-מינוס יחזרו כל התלמידים לבתי החרושת לציונים של משרד החינוך – בתי חרושת שמייצרים מוצרים באיכות שהולכת ויורדת משנה לשנה, ולבעל הבית לא אכפת. אחר כך יגיע המבול.