למה אנחנו מזלזלים כל כך בפרטיות שלנו?

הגולש הישראלי מבלה חלק גדול מזמנו בגלישה ברשת האינטרנט – אם זה לצרכי עבודה, לצרכים פרטיים או סתם כדי לגלות מה עבר על חבריו לרשת החברתית באותו היום. אחוז החדירה של הרכיבים הדיגיטליים שבאמצעותם הם גולשים הוא בישראל מהגבוהים בעולם. הדבר המשותף לגולשים הוא החשש מדליפת מידע אישי, פגיעה בפרטיות ושימוש לא חוקי בפרטים ובמידע עליהם.

ממצאי מחקר מקיף שערך ד"ר יובל דרור מבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל בשיתוף מיקרוסופט (Microsoft) מראים שכמו בדברים רבים אחרים, למשל תאונות דרכים, רבים מאוד הדיבורים על המעשים. הממצא המרכזי של המחקר מעלה שרמת החרדה אצל הגולש הישראלי מפני פגיעה בפרטיות היא גבוהה, אבל רוב הגולשים לא עושים כלום כדי למנוע את החדירה או לפחות למזער אותה.

כך, למשל, קל מאוד לשכנע גולשים, צעירים ומבוגרים כאחד, לספק את פרטי כרטיסי האשראי שלהם ברשת, כדי לקנות מוצרים או לזכות בהנחות. הם יודעים היטב כי המידע הזה מגיע לחברות מסחריות שעושות בו שימוש לצרכיהן, לעתים תוך כדי עבירה על החוק. אלא שזה לא מונע מהם להסתער בהמוניהם על אתרים מסחריים ולהשתתף בקמפיינים – העיקר לזכות במשהו. וזו רק דוגמה אחת.

הזירות הבולטות ביותר בהן מתרחשת בכל רגע הפרת הפרטיות של הגולשים הן הרשתות החברתיות. על פי ממצאי המחקר, שנערך בקרב 1,052 נשאלים מכל שכבות האוכלוסייה מגיל 12 ומעלה, עולה כי אנחנו, הגולשים, יודעים היטב שברגע שאנחנו עושים Like לפוסט מסוים או מוסרים פרטים אישיים שלנו, מישהו בצד השני מתעד את זה ושומר את הנתונים לעד. אלא שרובנו כנראה לא מסוגלים להפנים את העובדה שהתיעוד הזה הוא חד כיווני ומאותו הרגע ואילך הוא יכול לשמש כל גורם שרק יצליח לשים יד עליו, בין אם הוא גורם שמטרותיו לגיטימיות ובין אם לאו.

רבים מאיתנו לא מפנימים עד כמה חוסר הזהירות שלנו הוא טוטאלי. במיוחד חמורה הסכנה באפליקציות ובאתרים שבהם אנחנו משתפים תמונות, סרטים ומידע. בין שיאי חוסר האחריות נמצאת העובדה שהורים מעלים לרשת תמונות של תינוקות ובכך מפרים באופן גס את פרטיותו של התינוק, שאיש לא שאל אותו האם יש לו עניין להיחשף.

הפתרונות: חינוך ומניעה
המחקר לא נוגע בפתרונות ובדרכים למזער את התופעה, על אף שהנושא נדון אינספור פעמים בפורומים שונים. מה שהמחקר כן מראה הוא שמחצית הגולשים חשים חוסר אונים מול יכולתן של ספקיות האינטרנט לאסוף עליהם מידע. לפחות רבע מהם ציינו שהם לא יודעים אילו כלים קיימים לשם כך ורבים אחרים יודעים זאת אולם לא משתמשים באותם הכלים.

המסקנה מכך היא שיש להעלות את המודעות של הגולשים לסכנה ולחנך אותם כיצד להימנע ממנה. ראשית, צריך לתרגם המודעות לסכנות שיש בשחרור מידע ללא שום תקנה לצמצום חשיפת המידע, בדיקה עמוקה יותר למי מוסרים פרטים והימנעות משיתוף או עשיית Like בסיטונות, או פחות מכך.

שנית, קיים צורך בחינוך והסברה לגלישה נכונה ברשת, למניעת היחשפות לפיתיונות ובעיקר למניעת סכנות. יש להתחיל את החינוך הזה מהגיל הרך ולהמשיך בו בבתי הספר היסודיים, בחטיבות הביניים ובתיכונים. הנושא הזה צריך להיכנס לתוכנית הלימודים בצורה רשמית ומחייבת, כחלק מהחינוך לחיים שמערכת החינוך מחויבת לתת לילדים שלנו.

נושא הגלישה ברשת, פייסבוק (Facebook), אינטרנט נכנס בדלת האחורית של בתי הספר, נתון ליוזמות עצמאיות של מנהלים ומורים. הממצאים של מחקר כמו זה שביצע ד"ר דרור חייבים להדליק נורה אדומה בקרב ראשי מערכת החינוך כי הילדים והצעירים הם בין הציבורים העיקריים שחשופים לסכנות. גם לגבי המבוגרים יותר יש למצוא דרכים להגביר את ההסברה והגדרת הסכנות. המקלדת והעכבר מסוכנים לא פחות מאשר חציית כביש סואן ותנועה כמו אור ירוק הוכיחה שאפשר לצמצם נזקים על ידי הסברה ומודעות. חוקים ותקנות כגון סינון אתרים או חיוב ספקים לספק תוכנות להגנת גולשים לא יעזרו.

נהוג לומר שהחיים והמוות ביד הלשון. במאה ה-21 אפשר לומר שהחיים והמוות הם ביד המקלדת והטלפון הסלולרי שלנו.