ביקושים יש, תקציב אין – ולאף אחד לא אכפת

אבירם ז'ולטי, סגן המדען הראשי במשרד הכלכלה, אמר היום (ג'), בכנס של פירמת רואי החשבון BDO זיו האפט וקבוצת לוצאטו, דברים שהמשמעות שלהם היא לא פחות מאשר שמשרדו עומד על סף פשיטת רגל. תקציב המדען צפוי להיות לעמוד על כמיליארד וחצי שקלים, אבל הביקושים וצרכי התעשייה עומדים על שישה מיליארד שקלים, ציין באזני מאזיניו.

המשמעות היא שהמדינה מעמידה מנגנון שלם של אנשים טובים, שתפקידם לקדם את תעשיית ההיי-טק הישראלית, לעודד את החדשנות ואת היזמות, ומה מתברר? שנה אחר שנה, אף לא אחד משרי הכלכלה (או בעבר תמ"ת) הצליח להוציא מהאוצר תקציב קצת יותר גדול עבור פעילות המדען. בכל שנה הריטואל חוזר על עצמו: תחילה נותנים תקציב נמוך, המדען ותעשיית ההיי-טק זועקים וראש הממשלה ושר הכלכלה נפגשים ומודיעים בחגיגיות על הגדלת התקציב. כולם מרוצים, חוץ מאשר הלקוחות – אותם יזמים בעלי רעיונות וסטארט-אפים שקרנות הון-סיכון לא מוכנות להשקיע בהם. אלה לא מוצאים מענה.

שערו בנפשכם שמנכ"ל משרד הבריאות היה עומד על במה בכנס מקצועי ומודיע: אנחנו לא יכולים לספק טיפול רפואי לרבע מהאוכלוסייה כי אין לנו יותר כסף. אפשר לדמיין את הסערה הציבורית שהייתה קמה, את ההתרוצצות במשרדי האוצר והבריאות עד שהיה נמצא פתרון, ולו זמני. אבל כאשר מדובר בתקציבים שנועדו להעצים את ישראל כמדינת היי-טק, כמדינה שיכולה לשמש אכסניה ליזמויות ויזמים רבים, במקום שיברחו לחו"ל, אף אחד לא קם. אפשר לדמיין שכאשר סגן המדען אמר את הדברים, במסגרת סקירה על פעילות משרדו, היו כמה אנשים שנעו בחוסר נוחות בכיסאם, אבל אף אחד לא עמד על רגליו כדי לזעוק ולעשות מעשה.

ההיי-טק, המדען הראשי ומשרד הכלכלה מתויגים כמי ששייכים לעשירונים העשירים בישראל, שמי שמצוי בתעשייה זו "מסודר" ולא צריך לעזור לו. מבחינה זו, דווקא על רקע המצוקה התקציבית הקשה שהמדען מתמודד עימה מזה שנים, צריך להסיר את הכובע בפני המדען ואנשיו. שהרי במציאות בלתי אפשרית זו, כל מיזם שהם מצליחים להרים, כל סיוע שהם מצליחים להעביר, הוא בבחינת מעשה קסם או לוליינות מקצועית.

עם צדק לא מקימים היי-טק
ואם זה לא מספיק, דיבר בכנס גם אלישע ינאי, נביא הזעם של עתיד תעשיית ההיי-טק הישראלית, זה שמאיים שעוד מעט יהיה צורך לכבות את החשמל. ינאי הציג בפעם המי יודע כמה את המספרים שרבים לא מודעים להם והמעטים, מקבלי ההחלטות בממשלה, מכירים אותם אבל לא ממש מתרגשים. הנתונים פשוטים וברורים: לפני עידן ההיי-טק עמד התל"ג הישראלי על 15 אלף דולר לנפש וכיום הוא עומד על 33 אלף. זאת, רק בזכות תעשיית ההיי-טק, שמכניסה בכל שנה 21 מיליארד דולר למשק הישראלי.

ינאי לא מבקש הרבה. הוא רוצה להביא את התעשייה מהיקפה כיום, כ-0.5%, להיקף של 1% מההיי-טק העולמי. או אז, לדבריו, יעמוד התל"ג בארץ על 50 אלף דולר לנפש. שערו בנפשכם איך זה היה מאפשר להגדיל את הכלכלה הישראלית, לצמצם פערים ולטפל בכל כך הרבה בעיות.

אבל גם פה אף אחד לא קם. מקבלי ההחלטות יודעים שינאי צודק, אבל עם צדק לא הולכים למכולת ולא מקימים תעשיות אלקטרוניקה והיי-טק.
ינאי מכבד את הסטארט-אפים אבל מזהיר מעל כל במה שהישועה לא תבוא לישראל משם, אלא מהמפעלים, מקווי הייצור והפיתוח, שמכניסים למדינה חצי מכלל הייצוא שלה.

הצעירים, כך אומר ינאי, מגיעים להיי-טק כי שם מרוויחים יותר, הם רוצים "לעשות את המכה". אלא שכפי שמבינים הוא ואחרים, הצעירים לא מוכנים להמתין זמן רב עד שייתנו להם את התנאים לפתח או לייצר בישראל. החלופה של מעבר מוחות למדינות אחרות זמינה כיום יותר מתמיד, ואם הממשלה לא תפנים את זה, נראה יותר ויותר צעירים ישראליים מבריקים שיגייסו כספים ויעזבו את הארץ.

ואם זה לא משכנע, ד"ר אסתר לוצאטו מזהירה שיש האטה משמעותית ביצירת חדשנות טכנולוגית בישראל. הסיבה לכך היא שהושטת היד של המדינה לחברות בשלבים הראשונים, כדי שיוכלו להמריא, הולכת ויורדת.

השורה התחתונה: ערב יום הולדתה ה-66 צריכה מדינת ישראל להביט במראה ולשאול – האם יכול להיות שתעשייה שלמה, שמחזיקה חצי מהמשק הישראלי, יכולה לדעוך ולאף אחד זה באמת לא מזיז?