השבוע שהיה

זכות הציבור לדעת – גם בבתי המשפט

אין ספק שהאירוע הכי מרתק שהיה השבוע התרחש בקומה 6 של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בעת הקראת הכרעת הדין של הנאשמים במשפט הולילנד, ובתוכם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. אנשים קיבלו את המידע על הכרעת הדין בזמן אמת בתחנות הטלוויזיה והרדיו, אבל גם בעיתונות המקוונת וברשתות החברתיות.

זו הייתה שעתה הגדולה של העיתונות המקוונת. העובדה שזירת האירוע הייתה אולם בית המשפט, אליו לא ניתן להכניס מצלמות ומכשירי הקלטה, הפכה את הדיווחים משם למעבדה חיה שמדגימה כיצד הטכנולוגיה מכתיבה ומסייעת לממש את זכות הציבור לדעת. היא אפשרה לעיתונאים שעובדים במערכות אונליין לממש את היכולת שלהם לעבוד על מספר פלטפורמות בו זמנית, להפעיל טכנולוגיות ולדווח בזמן אמת.

גם הרדיו והטלוויזיה נהנו מהטכנולוגיות בשידורים מבית המשפט: היא אפשרה לכל כתבי הערוצים ופלטפורמות הווידיאו של אתרי החדשות שידרו בזמן אמת ציטוטים מהכרעת הדין של השופט. זה התאפשר בעזרת הטלפונים הניידים, הלפטופים ומחשבי הלוח. הכתבים העבירו לשדרנים שישבו מחוץ לאולם הודעות עם דברי השופט ואלה הקריאו אותן לצופים ולמאזינים בשידור חי. כך "עקפו" אמצעי התקשורת האלקטרוניים את האיסור, ובעצם הכניסו את הצופים אל תוך אולם המשפט.

הנימוק העיקרי לאיסור על שידורים חיים מתוך אולמות המשפט, בניגוד לארצות הברית, למשל, הוא מניעת השפעה חיצונית על השופטים, כדי שינהלו את המשפט בצורה הוגנת, ומניעת הפיכת האולם לתיאטרון והדיון להצגה. סיבה נוספת היא מניעת מצב בו הציבור יקבל מידע מתוך הדיון שלא נכתב, מסיבות שונות, בפרוטוקול הדיון, שנחתם על ידי השופט. אלא שכאמור, המסרונים, ווטסאפ (WhatsApp) ושאר שירותי צ'טים והודעות מאפשרים לאמצעי התקשורת לעקוף את האיסור הזה.

דיווחים מבית המשפט מרגיזים לפעמים שופטים. ביום א' השבוע הופיעה השופטת לשעבר ורדה אלשיך בכנס שנערך באוניברסיטת בר אילן. אלשיך, שעסקה בעיקר בדיונים בתיקים כלכליים רגישים, מתחה ביקורת חריפה על עבודת העיתונאים ואמרה כי "אילו הדבר היה תלוי בי, הייתי מגרשת את העיתונאים מבית המשפט". היא התלוננה בעיקר על כך שחלק מהדיווחים מבית המשפט מסולפים ולא תואמים את המציאות.

לאור מה שקרה במשפט אולמרט ובמשפטים ציבוריים אחרים, למשל משפט קצב, אני מציע להנהלת בתי המשפט לשקול צעדים בדיוק הפוכים: לפתוח את דלתות בתי המשפט בפני אמצעי התקשורת, לאפשר לכל אחד לכתוב או לצלם, ובכך להעצים את פומביות הדיון. זכות הציבור לדעת היא ערך מאוד חשוב בדמוקרטיה ובעידן של טכנולוגיה פורצת גבולות, כדאי לפתוח כמה שיותר את הדלתיים ולא לסגור אותן. כמובן, כל עוד אין מקרים שבהם שיקולים אחרים גוברים על ערך זה.

עידן חדש בשלטון המקומי

השבוע הודיע משה אלקסלסי, יו"ר החברה לאוטומציה, על סיום תפקידו. הפרישה שלו מסמלת סיומה של תקופה בחברה, שמשרתת את מרבית הרשויות המקומיות ואחראית לחלק גדול מאוד מאיכות השירותים שמקבלי אזרחי המדינה בכל מקום שבו הם גרים.

אלקסלסי, שהחזיק בתפקיד 11 שנים, היה יו"ר פעיל ודומיננטי ביותר – תכונה שגרמה לו לפטר לא פחות מחמישה מנהלים במשך פחות מ-10 שנים. הוא עצמו לא ראה בפעולות אלה דבר חריג. הוא טען שיש לו דרישות מאוד גבוהות ממנכ"לים וברגע שהוא מבחין שהם לא רואים את התפקיד עין בעין איתו, אין שום טעם להמשיך לעבוד איתם.

סיום תפקידו של אלקסלסי מתחבר עם ההמתנה לעידן חדש בחייה של החברה לאוטומציה, שהופרטה ונמכרה באחרונה ל-One1. מיד לאחר שהממונה על ההגבלים העסקיים יאשר את הרכישה (משום מה הוא מתמהמה) ייכנס לתפקיד מנכ"ל החברה אלי אחי מרדכי. הוא כבר כיהן כמנכ"ל החברה לאוטומציה, במשך פחות משנה, אולם עכשיו הוא בא מטעם One1 ויצטרך לעבוד עם דירקטוריון חדש בראשות מחליפו של אלקסלסי, שגם אותו תבחר הרוכשת.

המתריע בשער

מולי אדן, נשיא אינטל (Intel) ישראל, היה אחד מאורחי הכבוד בכנס הענק "מדברים עתיד" שערכה אתמול (ד') סלקום. הוא הזהיר את הממשלה כי אם היא לא תתעשת ותסייע להביא ארצה עוד חברות היי-טק רב לאומיות, ההיי-טק הישראלי יקרוס.

אדן נמנה על שורת מנהלים בכירים בענף שמתריעים מעל כל במה על הסכנה שאורבת לו, למרות הסיפורים היפים על אקזיטים והצלחות נקודתיות. השאננות היא אם כל האסונות ופקידי הממשלה מעדיפים להסתכל על חצי הכוס המלאה. אדן דומה לשחקן בהצגה שרצה כבר שנים, שחוזר על אותם טקסטים רציניים ונכונים אבל, למרבה הצער, איש לא שומע אותו. האורות כבים, הקהל מתפזר וההצגה מסתיימת עד למופע הבא, שבסופו כולם ימחאו כפיים אבל איש לא יעשה כלום.

מולי אדן ועמיתיו יכולים להתנחם בעובדה אחת: הדברים מתועדים ומצולמים. ביום מן הימים הוא יוכל להגיד לילדיו ונכדיו: שלא תגידו שלא הזהרתי ולא אמרתי. אז אמרנו.