ישיבת הסדר

כשהייתי קצין זוטר בלבנון, לפני כחצי יובל, היה  לי די משעמם. ישבנו שם שנתיים לאחר תום הלחימה, ב-1983 עד 1984, והבה נודה על האמת – הרבה, מבחינה צבאית, לא קרה. אני חושד בקציני המטה של העוצבה בה הייתי, כי זו הייתה אחת הסיבות לכך שישיבות היו נמשכות שעות על גבי שעות. כל אחד מהקצינים היה מביע את דעתו, באריכות יש לומר, עד שהיה מגיע שלב הסיכום הגואל של המפקד. אותה עת לא ידעתי על קיומו של הסודוקו בעולם, ולכן נהגתי להחביא בתוך הפנקס שליי תשבצי היגיון אותם פתרתי, תוך כדי המתנה מורטת עצבים עד שאשא את דברי בפני הקצינים הבכירים ממני.

לפני זמן מה פגשתי קצין בכיר לשעבר מה-IT הצבאי, שעבר לעבוד בחברת תוכנה גלובלית. איך באזרחות?, שאלתי אותו, והוא ענה כי היחס לזמן הוא המבדיל העיקרי בין שתי סביבות העבודה. לדבריו, לא הכסף ולא המדים עושים את ההבדל, אלא שישיבות רבעוניות – עליהן היה "שורף" ימים שלמים בצבא, נעשות כיום, באכסניה הנוכחית שלו, במייל עם אקסלים, ולכל היותר בשיחת ועידה בווידיאו, האורכת כעשר דקות.

התופעה שמנהלים עונים למיילים בישיבות מועצות מנהלים, היא נפוצה ואינה חדשה. גם קשה לגנות אותה אם הישיבות אורכות שעות רבות. אלא שבמאמר שפרסמו בפייננשל טיימס בעלי הטור הפרופסורים דיוויד ביטי ומארק וובר, הם קובעים וממליצים על מועצות המנהלים לאסור את השימוש בכל מכשיר אלחוטי שמאפשר לשלוח מיילים במהלך הישיבות. לדברי השניים, האחד פרופסור לניהול אסטרטגי והשני להתנהגות ארגונית, "הסחת הדעת שמשלוח המיילים יוצר, מביאה ללא ספק לקבלת החלטות גרועות". הם מוסיפים כי ה-"הקביעה הזו נכונה בכל הארגונים ובכל הישיבות, אולם במקרה של דירקטוריונים, הפעלת המכשירים ומשלוח המיילים הם הפרה של חובת הנאמנות של הדירקטורים לבעלי המניות".

תשומת לב, קובעים שני המומחים, "היא משאב נדיר". לדבריהם, "כמה הוגים בתחום הניהול מתארים אותה כמשאב הנדיר ביותר ברוב הארגונים. חלוקת קשב בין שתי משימות היא משהו שאנשים פשוט לא עושים היטב". הם מצטטים נוירולוג חשוב שקבע, כי "למוח יש מגבלה מהותית – והיא אי יכולתו להתרכז בשני דברים במקביל". לדברי ביטי ו-וובר, כאשר דירקטור שולח אי-מייל, סביר מאוד שמלוא תשומת הלב שלו תוקדש למה ששלח ולא לישיבה שלשמה הוא התכנס – זו שעליה הוא מקבל שכר. "אם עורך הדין שלך היה פועל באופן כזה", מציינים השניים, "והיה גובה זמן עבור העבודה שלו בתיק כחלק מפעולות נוספות שעשה, הוא היה נחשב כרשלן במקרה הטוב".

לכן, ממליצים שני הפרופסורים לבעלי המניות "להיפטר מדירקטורים כאלה". לדבריהם, לא רחוק היום שבו חבר הנהלה זו או אחרת, כבר ייתבע בשל החלטה אותה אישר, והוא יצטרך להסביר אותה אל מול תובעים שהוציאו את פלט ה-"דואר יוצא" באאוטלוק שלו בשעות בהן נערכה הישיבה.

הייתי מוסיף עוד הערה אחת למאמרם של שני המלומדים: אולי אפשר, במטוטא, פשוט לקצר את משך הישיבה? להגביל את זמן הדיבור של כל מי מהדוברים? לא יותר פשוט? וכמו שאמר העיתונאי, בעל הטור, הסופר וחתן פרס הפוליצר, דייב בארי הבן: "אם נרצה להסביר במילה אחת מדוע המין האנושי לא הגיע ולעולם לא יגיע למיצוי הפוטנציאל המלא שלו, 'ישיבות' תהיה המילה הזו".