משטרת המאגרים

הכנסת והממשלה עוסקות בימים אלו בדיונים בנושא החוק הביומטרי. אחת ההתנגדויות לחוק המוצע, נובעת מהחשש לפריצה או לדליפת נתונים ממאגר המידע הביומטרי, זה שהממשלה התכוונה להקים כחלק מההיערכות למימוש החוק.

השר מיכאל איתן (הליכוד), עומד בראש הנאבקים בהקמת מאגר נתונים זה, ועימו נימוק אחד פשוט: הסכנות הטמונות בדליפת הנתונים ובגניבתם, לאחר הקמת המאגר. איתן איננו היחיד שלא סומך על אלו במדינה שמופקדים על המאגרים. השר איתן מבקש לדעת "מי ישמור על השומרים". בוועדת השרים לענייני חוקה, שכנע אותו פרופ' יעקב נאמן, שר המשפטים, להסכים לפשרה, לפיה יוקמו שני מאגרי מידע ביומטרי נפרדים: אחד במשרד המשפטים והשני במשרד הפנים, כאשר לא יהיה קשר ביניהם.

בסמיכות זמנים, וללא קשר ישיר, השר נאמן ואנשי משרדו שכנעו גם את המשרד לביטחון פנים ואת משטרת ישראל, לוותר לראשונה על תחום שהיה עד כה באחריותה. בהסכמת שני המשרדים, כך פורסם, תועברנה לידי הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע סמכויות של חקירה והמלצה להעמדה לדין לכל מי שייתפס שככזה שעבר עבירה פלילית הקשורה לפגיעה בפרטיות תוך שימוש במאגר מידע, או בהפרה של חוק שירות נתוני אשראי. ניתן לראות במעשה היבטים חלוציים, בכך שתחום חקירה נוסף אינו מטופל במשטרה, לצד תחומים שכבר כיום מצויים בטיפול השב"כ ורשות המסים.

מדינת ישראל אינה ידועה כמדינה שיודעת לשמור על המידע שברשותה. מאגרים ציבוריים וממשלתיים מוצאים את דרכם השכם והערב לידיים פרטיות. כל אחד מאיתנו קיבל בעבר, לפחות פעם אחת, מכתב או דואר אלקטרוני, אשר מבוסס על נתונים אישיים שלא היו אמורים להיות בידי השולח: תאריך השחרור מצה"ל, מועד הולדת התינוק, תאריך הלידה, יום נישואים ועוד. כל עוד מדובר באירוע משמח, או במכתב שמיועד לתת לך שי כלשהו, אז רובנו מתעלמים מההיבטים של הפגיעה בפרטיות, ועוברים על כך לסדר היום.

בידי רשויות החוק, מוסדות כלכליים ופיננסים, קופות החולים, חברות טלקום, ארגוני קמעונאות ועוד – יש שפע של נתונים ומידע על כל אחד ואחת מאיתנו. בישראל מועסקים אלפי אנשים, שתפקידם הוא לנהל מאגרי מידע. מערכות המידע החכמות מאפשרות כיום לבצע פעולות רבות שיכולות להעניק לבעל המאגר פרטים רבים על אדם או קבוצה מסויימת, וזאת תוך הפרה גסה של החוק.

כאשר הוקמה הרשות למשפט טכנולוגיה ומידע, הוטל על כתפיה לעשות סדר בכל הקשור למאגרי מידע, אלו המצויים בגופים ציבוריים ואלה שבחברות פרטיות. נכון הוא שצנעת הפרט הפכה להיות נושא בעל עדיפות מסוימת בסדר היום בישראל, אולם כל מי שעוסק בכך יאמר בלא היסוס שיש למדינה עוד דרך ארוכה לעבור בתחום.

מדינת ישראל מוכתרת בתארים מפוקפקים בעולם: בזיוף מסמכים, בפריצה למאגרים ובמכירתם. המצב בתחומים אלה גרוע ביותר. כך, באחת מהישיבות הראשונות בכנסת שעסקו בחוק הביומטרי, אמר יעקב גנות, העומד בראש מנהלת ההגירה החדשה, כי אפילו בשוק השחור של מאגרי מידע, תעודות ודרכונים –  המסמכים הישראלים כבר לא שווים הרבה. זאת, כי קל מדי לזייף אותם, וקל מדי לפרוץ למאגרי מידע. באותה ישיבה, נכחו נציגי משרד הפנים ש-"התנפלו" על השר איתן ותקפו אותו על שהעז לומר על המאגרים של משרד הפנים, שהם פרוצים. במדד החוצפה הישראלית, אותם פקידים יזכו במקום של כבוד בדירוג.

אם יש צידוק להקמת אותה יחידת חקירות ברשות למשפט, טכנולוגיה ומידע, בראשות עו"ד יורם הכהן, הרי שמרשם התושבים הוא אחת מהעילות להקמת היחידה, אם לא הסיבה העיקרית. מידע ממנו מגיע בדרך-לא-דרך לכל דיכפין, ואין מי שיפצה פה.

הקמת "משטרת הפרטיות", כפי שכונתה, היא מהלך נכון. אנחנו, האזרחים, משלים את עצמנו שאנו חיים במדינה דמוקרטית וחופשית, שבה כל המידע האישי – אכן חסוי כנדרש. רק כאשר מישהו מאיתנו ניכווה בצורה זו או אחרת בשל פגיעה בפרטיותו, רק אז עולה השאלה: רגע, האם יש מישהו ששומר על המידע שלנו, שמסתובב בכל מקום? מידע ביומטרי הוא מקרה אחד, וגם בלעדיו הפרטיות של כל אחד מאיתנו מופקרת לחלוטין. אנו זקוקים להגנה של אותה משטרת הפרטיות. בהתחשב בעובדה כי למשטרת ישראל יש סל מלא של משימות לבצע, ומנגד משאבים מוגבלים, טוב לדעת שהשמירה על הנכס היקר לנו מכל, המידע הפרטי – מופקדת בידי אנשים שמבינים בנושא דבר אחד או שניים.