היכן בדיוק עובר הגבול

החשיפה התורנית אודות מעלליה של ה-NSA היא שהסוכנות החדירה בחשאי תוכנות שנועדו לרחרח ולחטט בלא פחות מ-50 אלף רשתות מחשבים בכל רחבי העולם. מדובר במידע נוסף שהגיע ממסמכים שהדליף עובד הארגון אדוארד סנואודן, שמאז שהחל לשחרר את חרצובות לשונו לא חולף כמעט שבוע מבלי שגילוי חדש בתחום זה מזנק לכותרות המדיה העולמית.

על פי הידיעה, הרוגלות האמורות הוטמנו קודם כל אצל ספקי תקשורת, מה שאפשר נוכחות בצמתי מידע מרכזיים. הן היו במצב רדום והעירו אותן לפעולה בכל עת שנדרש מידע אישי כזה או אחר.

יש בעובדה שהידיעה צוטטה בהרחבה ונותחה בידי אמצעי תקשורת רבים, בכללם כאלה שנחשבים רציניים ואחראיים, כדי לחזק את ההרגשה כי יש דברים בגו. אני אישית כלל לא נותרתי פעור פה עם היוודע הסיפור החדש. אחרי כל מה שכבר פורסם ואושר, לפחות בחצי פה, על ידי גורמים בכירים בארצות הברית, כלום כבר לא יכול להפתיע.

צריך לזכור בהקשר זה שתי עובדות, אף על פי שאין מרחיבים את הדיון עליהן מסיבות מובנות של אי נוחיות כל הצדדים. ראשית, מדינה תעשה הכול בכדי להגן על עצמה. ארצות הברית הרשתה לעצמה להיכנס בחשאי לטריטוריה של מדינה שנייה, לחטוף אזרח של מדינה שלישית, לחסלו ולהשליך גופתו לים. היא אף זכתה על כך לתשואות רמות, כולל ממני. מה לנו אם כך שנזדעזע דווקא מחדירה לרשתות תקשורת, בנימוקים של ביטחון לאומי?

עובדה שנייה שאין להתעלם ממנה היא המציאות שבה כולם מרגלים אחרי כולם. זה לא כל כך נעים, אבל בארצות הברית יושב לו שנים רבות בכלא מרגל מטעם ישראל שעבד בגוף בטחוני רגיש. באחרונה נחשפה טענה כי רשת תקשורת בלגית הייתה לכאורה יעד לחדירה של גופים המשתייכים לממשלת בריטניה. אלה שתי מדינות שקשה אפילו לדמיין יריבות ביטחונית ביניהן. כל מי שמכחיש את המציאות הזו הוא צבוע. יש מדינות קצת יותר צדקניות בשני המישורים הנזכרים, אולם הן לא נושאות בנטל בטחוני משמעותי ובכל מקרה, הן רק מעט פחות חדות בתגובותיהן.

צרכי הביטחון יוצרים דילמה מרכזית אחת: העובדה שמספר גדל והולך של אזרחים וארגונים תמימים לכאורה נצפה עירום ועריה, מבלי ידיעתו ומבלי להותיר לו שמץ של פרטיות או סודיות עסקית. בשל העובדה שהחדירה מחייבת לעיתים שימוש בהדבקה, אין לחודרים אפילו שליטה על כמות וזהות המחשבים שמצטרפים למעגל הנגוע, גם אם לא היוו יעד מוגדר מראש. מכבידה על כך עוד יותר אי הידיעה מי עלול לנצל את יכולת החיטוט ומתוך איזה נימוקים.

האיזון בין צרכי הקיום הלאומיים לזכויות הפרט, שמהוות יסוד מרכזי בכל אומה נאורה, מסור להחלטותיהם של המנהיגים, ובעיקר המחוקקים. בשל מורכבות הנושא, אלה צריכים להשקיע את מירב תשומת הלב בקביעה היכן בדיוק עובר הגבול הדק. הלוואי והייתי משוכנע כי הדברים אכן מתרחשים, אחרי שנדונו בכובד ראש. מי ייתן שבאמת, בכל סוגיה שכזאת מכריעים על בסיס מסמרות שנקבעו בראייה כלל מערכתית עמוקה.