טוויטר – לא ממש כחול לבן

ידיעת השבוע, בענף ואף מעבר לגבולותיו, הייתה ההנפקה הראשונה של טוויטר (Tweeter). המיקרו-בלוג המוביל בעולם (או הרשת החברתית השנייה בפופולריות שלה ברחבי תבל) הפך לחברה ציבורית עם שווי של יותר מ-14 מיליארד דולר. ההנפקה הצפויה הובילה לשטף של מילים, ניתוחים והשוואות עם ההנפקה הבעייתית של פייסבוק (Facebook). אצלי עוררה החגיגה שאלה שמטרידה אותי זה מכבר: על מה ולמה רשת הציוצים הכל כך פופולרית ברחבי העולם לא מצליחה לקנות אחיזה בארץ?

העובדות בולטות מכדי שאפשר להתעלם מהן. בעולם יש כ-1.2 מיליארד משתמשים פעילים בפייסבוק ו-200 מיליון בטוויטר. למרות הפער הגדול, הרי גם הישגי השנייה בליגת העל בלתי נתפשים בעוצמתם. לעומת זאת, כאשר בוחנים את הפעילות בארץ, הפרופורציה שונה לחלוטין. כארבעה מיליון פעילים כאן בפייסבוק ורק 150 אלף (במניין נדיב) מצייצים. כלומר, פחות מ-5%. ידוע לכל כי המספרים המיוחסים למספר המשתמשים הפעילים ברשתות הם לא מדויקים, אולם גם אם יש סטייה כזו או אחרת בנתונים, אין בה כדי לשנות את התמונה הכל כך חדה.

לכאורה, יש בישראל פעילות מצויצת לא מעטה. לוקחים בה חלק גופים ממשלתיים וציבוריים כנשיא המדינה, משרד החוץ ודובר צה"ל, לצד ידוענים כאביב גפן. אולם, בעוד לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, יש קרוב ל-40 מיליון עוקבים בעולם – היקף מקביל ל-13% מאוכלוסיית מדינתו, הרי שמספר העוקבים בעולם אחרי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עומד על קצת מעל 180 אלף – מעט יותר מ-2% מאוכלוסיית ישראל. מקובל שקהילת המצייצים הקטנה כחול לבן משויכת בעיקר לאנשי מדיה והקרובים אליהם, ומבלי לפגוע חס וחלילה באיש, אם ג'ודי שלום ניר מוזס היא המלכה הבלתי מוכתרת של טוויטר בישראל, זה אומר הכל.

על אף שהעובדות זועקות ותובעות ביאור, הדיון בהן מצומצם בשל הקושי להסביר. אלה שכבר התמודדו עם הסוגיה העלו נימוקים לא מספקים. אני סבור שבדרך לתשובה יש לעמוד ראשית על ההבדלים בין שתי הרשתות החברתיות: פייסבוק היא רשת שבה הקשרים מתקיימים רק אחרי הסכמה הדדית, של שני הצדדים. לעומת זאת, טוויטר מושתתת על כך שכל אחד יכול להחליט אחרי מי הוא עוקב. כך המצייץ חשוף תיאורטית בפני כל העולם.

על בסיס זה, אני סבור שכמה גורמים ומאפיינים מקומיים חברו יחדיו והביאו לתופעת דלות השימוש בטוויטר בארץ: הישראלי לא אוהב להגיב. להביא ציבור אינטליגנטי לכתוב תגובות באינטרנט זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אנחנו חסרי ביטחון עצמי בהבעת דעתנו, אין לנו יכולות גבוהות בתחום זה ומוסיפה לכל אלה גם האדישות הפושה במקומותינו. כל זאת גם כאשר הזהות יכולה להישאר אנונימית. שקיפותה הגדולה של רשת הציוצים מהווה ממריץ נוסף בהרחקת הישראלים מטוויטר. כתבתי כאן רבות אודות הפער הקיים בארץ בין יכולות החדשנות של בודדים מבריקים ברמת על עולמית בתחום טכנולוגיית המידע ליישום העלוב של הטכנולוגיה בחיי היומיום. טוויטר מהווה משל ושנינה לבעייתיות זו.