להמשיך לחדש ולהצליח – בעזרת התעשיות המסורתיות

שמה של ישראל יצא כבר מזמן למרחוק כ-Start-Up Nation, ולאורך שנים נחשבים הסטארט-אפים הישראליים כמובילים. מעמד זה נמשך גם כיום, לפחות על פי כתבה מחמיאה מאוד שפרסם באחרונה הוול-סטריט ג'ורנל (Wall Street Journal) על ההיי-טק הישראלי. בן רוני, עיתונאי טכנולוגי מוערך שכותב עבור העיתון מאירופה, שוחח עם גורמים מקצועיים בארצות הברית ובארץ, והגיע למסקנה שישראל היא עדיין מדינה מובילה בכל מה שקשור לסטארט-אפים, להמצאות חדשות וכמובן – לאקזיטים.

תמיד נעים לקרוא מחמאות על עצמך ועל המדינה שלך, בפרט כשהן נכונות, אבל כישראלים, הדברים שכתב העיתון אינם מפתיעים. בכלל זה לא דבריו של מארק טולוז, מייסד ומנכ"ל חברת הון-הסיכון הלוקסמבורגית מנגרוב קפיטל, שמשקיעה בישראל. לדבריו, בסולם של בין 1 ל-10, החדשנות בישראל מקבלת את הציון 10 ובגרמניה – 0.

המושג Start-Up Nation נכלל בראשונה בספר שכתבו שני יהודים שחיו מעבר לים. הספר הוא פרי תוצאה של עבודת מחקר מאומצת, שהובילה למסמך מרתק, שתורגם למאות שפות בעולם וכך קיבע את המיתוג המחמיא של ישראל בעולם. הדברים מקבלים משנה תוקף מהאקזיט שביצעה ווייז (Waze) מוקדם יותר השנה, שהייתה לסטארט-אפ הישראלי הראשון שנמכר בקרוב למיליארד דולר. אולם, רוני מזכיר את אקזיט הענק דווקא בהקשר לאחת הביקורות הבודדות על ההיי-טק הישראלי, לפיה החבר'ה שלנו רוצים לפתח דברים במהירות, להצליח ולמכור מהר. סבלנות היא הצד הפחות חזק של הישראלי הממוצע.

הכתבה בוול-סטריט ג'ורנל היא דוגמה לאנומליה המסוימת שממנה סובלים ההיי-טק והחדשנות בישראל. גורמי חוץ מתלהבים מאוד ממה שקורה כאן, מהמוח היהודי, מיחידה 8200 ועוד. אלא שתעשיית ההיי-טק בארץ מורכבת מכמה רבדים. הרובד הפחות מסוקר, פחות סקסי לכאורה, הוא התעשייה המסורתית יותר, הכבדה: תעשיית האלקטרוניקה, מפעלי הייצור, מרכזי הפיתוח של החברות הרב לאומיות וכל האקו מסביב, שמפרנס אלפי משפחות. התעשייה הזו היא השלד שממנו יצאו לא מעט מהסטארט-אפים שבהם מדובר. אולם, בניגוד אליהם, החברות בתעשייה הזו לא עושות אקזיטים, היא לא מככבת בפייסבוק (Facebook) אבל עדיין לוקחת את החלק הגדול ביותר בייצוא של ההיי-טק הישראלי.

האקזיטים הם דבר סקסי וכל מכירה מהווה חגיגה אמיתית לכל ישראלי, אבל כאשר מתפרסמים בכל שנה נתוני הייצוא של ישראל, הנעים באזור ה-19 מיליארד דולר, איש לא מדבר על כך. גם העובדה שהיקף הייצוא מצוי בירידה מדאיגה לא מזיזה מכיסאותיהם אנשים רבים. האקזיטים מתאפיינים בכך שהחברות הרוכשות נוטות להשאיר פה את מרכזי הפיתוח אבל במצבי משבר עולמי, הן מצמצמות את מספר העובדים או מפטרות את העובדים הקיימים. רק אתמול (א') קראנו על כך שסיסקו (Cisco) מתכוונת לפטר בישראל עשרות עובדים בעקבות רכישת NDS לפני שנה. בל נשכח גם את העליהום הציבורי-פוליטי שהחברות הרב לאומיות שפועלות בישראל ספגו בעקבות משבר טבע.

התמונה המחמיאה שעולה מהכתבה שפורסמה בוול-סטריט ג'ורנל והמציאות הפחות יפה קשורים בסופו של דבר זה בזה. אם לא יהיה פה המשך ועידוד של התעשייה המקומית, אלה שנקראו פעם בעלי הצווארון הכחול, לא יהיה המשך למדינת הסטארט-אפים. כדי להגיע לייצוא היי-טק של 20 עד 30 מיליארד דולר, כ-50% מכלל הייצוא מישראל, צריך לעשות הרבה מאוד דברים שהם בגדר השקעה בתשתית לאומית: זה מתחיל בחינוך, החל מכיתות ז'-י"ב, וממשיך בעידוד האקדמיה, שמכשירה מהנדסים והפניית יותר תקציבים למפעלים בנגב ובצפון. יש כיום עשייה יפה, אבל היא תוצאה של השקעות בעשורים קודמים. בימים אלה, הבון טון הוא לגרש מכאן את טייקוני ההיי-טק. יש שרים ופוליטיקאים שמשתעשעים בעובדה שאם נשקיע את הכסף שנתנו כביכול לתעשיות הכבדות והגדולות במפעלים קטנים, נפתור את כל הבעיות הכלכליות של המדינה. זו כמובן שטות מוחלטת ולא צריך להיות כלכלן גדול כדי לסתור את התפיסה המסוכנת הזו.

השורה התחתונה: כפי שנכתב בוול-סטריט ג'ורנל, ישראל היא עמק הסיליקון של שאר העולם. אולם, אם היא לא תדע לשמור על התשתיות של ההיי-טק, על התעשיות המסורתיות בתחום האלקטרוניקה, בטכנולוגיה במגזרי המשק השונים, לא יהיו יותר חברות כמו ווייז וסטארט-אפים שפעלו פה ונעלמו. אנחנו צריכים תעשיית היי-טק מייצרת, מייצאת מוצרים ושירותים לכל העולם, וגם חברות שממציאות פתרונות שאין לאף אחד, כובשות את העולם וגורמות לקנא בנו. זה אפשרי, זה מתחייב – ויפה שעה אחת קודם.