הפראיירים לא מתחלפים

כמדי שנה, ראה אור בימים אלה הדו"ח השנתי של איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (ITU), שעוסק במה שמכונה חברת המידע. מדובר בדו"ח רציני ש-233 עמודיו נשענים על מתודולוגיה יציבה וליקוט עובדות ברמה גבוהה. מאחוריו עומד גוף חשוב, שמהווה חלק מהאו"ם. תמיד אפשר לערער ולחלוק על דברי אחרים, אולם זהו אחד המקרים בהם כדאי לפחות להאזין למסרים. נקודת המוצא שדוחף הארגון מזה שנים, ושקנתה לה אחיזה כלל עולמית, היא הקביעה שיש מתאם גבוה בין רמת טכנולוגיית המידע והתקשורת במדינה למידת התפתחותה. ניסיתי לדלות מהדו"ח אמות מידה לגבי מצבה של ישראל בתחום החשוב כל כך.

המתודולוגיה המשמשת את חוקי האיגוד מבוססת על מודל פשוט בן שלושה שלבים. בבסיס ניצבות התשתיות הטכנולוגיות, שבלעדיהן אין התפתחות. על גביה נוצרים השימושים והיישומים, שמתחברים לכישורים המקצועיים וההשכלתיים. יחדיו הם מביאים את התשתית לידי מיצוי. היישום המעשי מוליד את התוצאות ברמה הלאומית.

האיגוד מדד את שלושת המרכיבים בכל מדינה, באמצעות 11 פרמטרים: החל בתשתיות – למשל, מספר מנויי הסלולר, רוחב הפס הממוצע למשתמש ואחוז משקי הבית עם מחשב, עבור בכישורים ההשכלתיים – לדוגמה, רמת ההשכלה הממוצעת ומספר בעלי תואר שלישי, וכלה במימוש – כגון שיעור משתמשי האינטרנט ושיעור בעלי קשר אלחוטי לאינטרנט.

ישראל נמצאת, במדד המשוקלל, במקום ה-26 בעולם – בדיוק היכן שעמדנו בדו"ח של השנה שעברה. לכאורה, מדובר במקום של כבוד, די גבוה, בהתחשב בעובדה שהרשימה כוללת 157 מדינות, אולם בדיקה פרטנית מקלקלת מעט את השמחה: רוב המדינות מעלינו הן מקטגוריית המדינות המפותחות בעוד שהמדינות המדורגות מתחתינו הן, איך לומר בעדינות, מדינות מתפתחות. זה יפה שאנחנו מעל ספרד, איטליה, פורטוגל, סין ורוסיה, אבל כל יתר המדינות ש-"עקפנו" הן מדינות עולם שלישי כגון סודן, נמיביה וניז'ר. כדאי גם לשים לב שמלטה, איסלנד, סינגפור, אסטוניה, הונג קונג (האיגוד מבדיל אותה מהמדינה האם, סין) ומקאו מדורגות מעלינו.

החדשות הרעות נובעות מכך שבנקודות מסוימות אנחנו מפגרים יחסית. אחת הבולטות שבהן היא מחיר ההתחברות לאינטרנט. נכון, ספקיות האינטרנט מציעות מבצעים שונים ואפשרויות מגוונות של נגישות לאינטרנט, אבל גם מבלי להיכנס לחישובים המסובכים בסקר, שלוקחים בחשבון את כוח הקנייה הריאלי ושיעור ההוצאה על אינטרנט מתוך השכר הממוצע, אפשר לקבוע שישראל ניצבת בערך רק במקום ה-40. כמובן שככל שהתעריפים יותר זולים, הנגישות והשימוש גדלים.

מסתבר, אם כך, שלמרות ההתלהבות העצמית במקומותינו מהרפורמות בעידן השר משה כחלון, אנחנו בסך הכול עדיין בנחיתות. בניגוד למשפט השגור, במקרה הזה הפראיירים לא מתחלפים. הם תמיד נשארים אנחנו. מי שמשלם בישראל הרבה יותר מאשר אזרחי רוב ארצות הים בעבור בגדים, מזון ומכוניות, אין פלא שנתבע לשלם ביוקר עבור התממשקות לרשת.

אפשר למצות את המצב בקביעה לפיה אנחנו נמצאים במקום כמעט טוב באמצע. הסיבות לסקפטיות נעוצות בכמה עובדות: ישראל לא נמנית על מה שהגדיר הסקר כקבוצת המדינות המובילות בטכנולוגיות האמורות, היא לא נכללת בקבוצת המדינות שמתקדמות מהר יחסית בתחום ואפילו אין שיפור מאשתקד, ולו מזערי. בכדי לצבור תנופה, חייבים לרכז מאמץ בשלושה תחומים: החינוך, תשתית רוחב הפס ומחירי הגישה לאינטרנט. ביכיתי את שני הראשונים במאמרים קודמים, כעת אני מוסיף את הנדבך של המחירים. התפתינו לחשוב שבעיה זו נפתרה במקומותינו, אבל מסתבר שלא כך הם פני הדברים.