צווארון לבן, צווארון כחול

שני אנשים שונים, ככל הנראה מבלי שתיאמו ביניהם, השתמשו ביממה האחרונה בדימויי הצווארון הכחול והצווארון הלבן בהקשר של ענף ההיי-טק הישראלי. הראשון היה מנשה עזרא, שותף בקרן ג'מיני ואחד הפעילים הוותיקים בנוף הון הסיכון המקומי, שאמר בראיון לגלובס, כי בתוך חמש שנים אנשי ההיי-טק יחזרו להיות עובדי צווארון כחול. הנימוק של עזרא הוא עודפי הכספים שזרמו להון סיכון, והפכו לדבריו את עובדי ההיי-טק לאנשי צווארון לבן. לדעתו, בעוד חמש שנים הם יעדיפו להיות אנשי צווארון כחול עם משכורת נמוכה יותר מאשר להיות מובטלים.

אתמול (ב'), בפתיחת הכנס השנתי של סאפ למגזר ה-SME, עמד מיקי מגדל – המנכ"ל החדש של סאפ ישראל, ואמר שסאפ בחרה בכחול כצבע המיתוג שלה, בין היתר מפני שבעתיד הלא רחוק עובדי ההיי-טק יהיו עובדי צווארון כחול. מגדל התייחס לדימוי הזה בהקשר להסברים על המוצרים ותפיסת העולם של סאפ, שמכוונת לתת פתרונות שלמים לארגונים ולחבר בין עולם המיחשוב ("צווארון לבן") לבין עולם הייצור ("צווארון כחול").

צווארון כחול הוא מושג שהשתרש במאה ה-19 וסימל את צבע המדים שלבשו פועלי הייצור במפעלים השונים. במהלך השנים הוא הפך להיות שם נרדף לאנשים המשתייכים למעמד הפועלים, עובדי כפיים, בהבדל מאנשי צווארון לבן, שנתפסים כאנשי שירותים, או כאלו שעובדים בתפקידים שלא מצריכים עבודת כפיים פיסית. אנשי הצווארון הלבן סימלו את המעמד המבוסס יותר כלכלית, שלרוב היה גם משכיל יותר. עם השנים, כאשר קמו תנועות הפועלים, קיבל המושג צווארון כחול משמעות קצת יותר מכובדת, וגם מנהלים בתעשיה כונו אנשי צווארון כחול – כאלו שאמנם יושבים במשרדים ממוזגים, אבל קשובים וקשורים לייצור, מה שאי אפשר היה להגיד על אנשי הצווארון הלבן.

תעשיית ההיי-טק, ובכללה ענף ה-IT, נתפסת כתעשייה של צווארון לבן, ולא במידה רבה של צדק. היא נובעת מהעובדה שבעבר התייחסו לתעשייה שהתוצרים שלה עומדים בפני עצמם והם לא כלים שמניעים תעשיות אחרות, קרי את אנשי הצווארון הכחול. כשתעשיית ההיי-טק עוד הייתה בחיתוליה, ומחשבים וכל מה שהיה מסביב נחשבו למדע מסתורי שהיה נחלתם של מעטים, ההבדלים בין שני צבעי הצווארונים היו חדים וברורים. אולם, ככל שהטכנולוגיה תפסה תאוצה, החלו אנשי הצווארון הכחול להתקרב אל אנשי הצווארון הלבן. הם לא הבינו אותם כל כך בהתחלה, והניכור נראה לעין, אך המציאות כרגיל היתה חזקה מכל, וכיום ברור שכל המאמצים מצד אנשי ההיי-טק לפתח טכנולוגיות חדשות, נועדו בעצם עבור אנשי הצווארון הכחול – כדי שהם יוכלו להמשיך לייצר ולהניע את גלגלי התעשייה שהם משתייכים אליה. הדבר נכון לא רק לגבי מפעלי ייצור, כי אם גם לגבי מוסדות פיננסים, מגזרי הקמעונאות, השירותים ולמעשה כל בית עסק שנשען על מערכות מיחשוב ברמה זו או אחרת.

מערכות ליבה כגון ERP, שנועדו לנהל את משאבי הארגון, מצאו את עצמן מהר מאוד בקונפליקט עם חלקים אחרים בשרשרת הייצור, שלא ממש יכלו "לדבר" עם המערכת המורכבת, ונולד צורך באינסוף קישורים והסברים. סאפ, שמזוהה יותר מכל עם ה-ERP, חוותה זאת היטב על בשרה, בכל אותן תעשיות שבהן יישמו את המערכת שלה. בשלוש השנים האחרונות, קבעו ראשי החברה, וגם המתחרים, יעד ברור ושאפתני: לחבר את מערכות הליבה שפועלות בארגון לפלטפורמה אחת שמנגנת כמו תזמורת, אבל עובדים בה בעיקר אנשי צווארון כחול. זה מתקשר היטב לדיונים האינסופיים על מעמדו של המנמ"ר בארגון ועל הצורך שלו להתחבר יותר לביזנס.

באנלוגיה של הצווארונים שבה אנו עוסקים בטור זה, המנמ"ר וכל אלו שמספקים לו פתרונות, צריכים להתרגל לעבור לאט-לאט מצווארון לבן לצווארון כחול. זה אומר שהם צריכים להפשיל שרוולים, לרדת לפסי הייצור באשר הם ולהבין היטב מה הלקוחות הפנימיים שלהם רוצים. יחד איתם צריכים להחליף את הצווארונים גם אנשי חברות הסטארט-אפ, קהל היעד אליו פונה מנשה עזרא, שעליהם להבין כי כדי להגיע ליציבות כלכלית אמיתית, צריך פשוט להתחיל לעבוד.