מקומנו בעולם הנאור

לפני שלושה שבועות התרעתי בטור זה על האיומים הניצבים נגד החופש והפתיחות של האינטרנט, במסגרת ההיערכות לשינוי אמנת התקשורת הבינלאומית בוועידת איגוד התקשורת העולמי. ובכן, הוועידה התכנסה בראשית החודש בדובאי וניתן לומר שאשר יגורנו בא. המדינות המשתתפות בוועידה החליטו, למעשה, כי ממשלות יוכלו לחסום את הגישה לרשת העולמית. 89 מדינות תמכו בהצעה האמורה, שהוגשה על ידי גוש מדינות בראשות רוסיה, ורק 55 התנגדו. השינוי הפך לעובדה שתמומש החל מ-2015.

ההצבעה מחלקת את העולם בצורה כמעט מדויקת, בין הגוש הדמוקרטי למדינות שלא מקבלות את כללי המשחק של העולם הנאור. רוסיה, אפגניסטן, מצרים, סין, אלג'יריה, וייטנאם וכל יתר המדינות התומכות בהצעה מוכרות ככאלה שלא ממש ממלאות את כללי הדמוקרטיה וחופש המידע. המדינות שהתנגדו הן הדמוקרטיות האמיתיות, ממערב וצפון אירופה וכן מצפון אמריקה. מדינות נוספות שהתנגדו למהלך הן כאלה שלפחות שואפות להיראות כמותן, בהן, למרבית הגאווה, ישראל.

אני מבקש למקד את התייחסותי בנקודות שנעדרו כמעט לחלוטין מרוב ההתבטאויות שפורסמו עד כה בהקשר לפרשה. ביוני 2010 הכתרתי כאן את אחד ממאמריי במילים: "המתג לניתוק האינטרנט". הוא עסק בהצעת חוק שהועלתה לסנאט האמריקני ושנועדה להקנות לנשיא סמכות להשבית את הרשת או חלקים ממנה. הבהרתי שם, כי ההצעה נוגעת גם לנו, מאחר שהרשת של כולנו נשענת ונשלטת כמעט בלעדית על ידי ארצות הברית, על כל המשתמע מכך.

מנהיגים של מדינות רבות בעולם התמרמרו שוב ושוב נגד שליטה זו. באופן לא מפתיע, מדובר תמיד במדינות המצויות במחנה הלא דמוקרטי. כל ניסיונותיהם עד כה לערער על ההגמוניה האמריקנית סוכלו, אולם הפעם, המאמצים הבלתי נדלים של אותן מדינות הניבו פרי. אני רואה בכך צעד ראשון בתהליך, מאחר שההצלחה שלהן הפעם תוביל לניסיונות נוספים, שיכוונו כולם לפגוע בערכים הכל כך חשובים לתושבי העולם החדש והפתוח, שמתיר לאנשים להיות אזרחים ולא צמיתים של שלטון זה או אחר. אחד מאותם ערכים הוא האינטרנט הפתוח.

נקודה נוספת מצביעה על כך שלא כל כך מובן מדוע מדינות שאינן מהססות כבר כיום מלצנזר ולחסום תכנים בפועל בכלל מחברות עצמן לאינטרנט. הן הרי לא חייבות לעשות זאת. יש לכך כמה הסברים. ראשית, אף על פי שבמדינות הללו לא מוכנים לשלם את מחיר התשתיות, הן כן מעונייניות ליהנות מיתרונות הרשת. למשל, תקשורת טובה וחינמית לאזרחים, נגישות גבוהה של הרשויות לתושבים, הפצת עמדת אותה מדינה בעולם ותשתית מסחר בינלאומית זמינה. שנית, לא ממש אפשרי כיום לנתק מדינה מרשת האינטרנט לחלוטין. האמריקנים כבר הבהירו שהם ערוכים נגד מזימות שכאלה, אם אך יחפצו בכך.

חשוב לזכור שלכאורה, המדינות שמבצעות חסימות של אתרים ופעילויות ברשת יכולות להקים רשת אלטרנטיבית. העליתי לא מזמן בטור זה הצעות של מנהיגי טורקיה וסודן להכין רשת מתחרה. אולם הרעיון טרם מומש, בין היתר בגלל הנימוקים שציינתי למעלה. הרשת הרי מאפשרת ליהנות בחינם מנפלאות הטכנולוגיה – דבר שאיננו מובן מאליו. צריך גם לזכור שעוצמת הרשת נעוצה בכמות ובמגוון הישויות המחוברות אליה. רשת שתכלול את טורקיה, סודן ומדינות דומות תהיה בעלת תועלת מוגבלת לחבריה. אזרחי המדינות שלא יתחברו אל אותה רשת לא יוכלו למשל לקנות ממוצריהן באמצעות האינטרנט. על אף כל אלה, אני סבור שבסופו של דבר תקום לפחות עוד רשת אחת, כזו שבה לא ישלטו האמריקנים בצורה כה בולטת.

שלישית ואחרונה הינה נקודה שהועלתה גם על ידי אחרים, ואני מעוניין לצרף גם את דעתי לגביה. למרות כל הקשיים, ישראל היא דמוקרטיה אמיתית. יחד עם זאת, נבחרים ומנהיגים מביעים מדי פעם עמדות מסוכנות נגד התופעה המיוחדת של הרשת העולמית. לפוליטיקאים מהזן הישן קשה לעתים להסכים עם מתיחת הגבולות שהיא מאפשרת, בתחומים שונים. החשש לאובדן השליטה על הנתינים מעביר מקבלי החלטות מסוימים למחנה המתנכלים לאינטרנט. אני תקווה שמקומה של ישראל בעולם הנאור מובטח גם לטווח הרחוק ושהקובעים, ללא קשר לשיוכם הפוליטי, לא ירימו יד על האינטרנט, שחרף המגרעות שיש בו, הוא התגלמות הדמוקרטיה המודרנית.