דיילי רוחני

בידו הוא לפת בחזקה שקית בד מהוהה שאצרה את מחצית רכושו - חולצה לבנה. המחצית השנייה, החולצה האחרת, היתה על גופו

את הריגושים שלנו נוכל להשיג אם נמתח את היכולת שלנו להיות בני אדם טובים יותר ממה שהעלינו בדעתנו אי פעם שנוכל להיות, ולראות את ההישגים שמעולם לא האמנו שנוכל להשיג. נוכל להיות הורים מעורבים יותר, בעלים קשובים יותר, יהודים פעילים יותר, בעלי חסד נמרצים יותר, ובני אדם אכפתיים יותר ממה שחשבנו שיתכן

האינסטינקט הראשוני שלי היה, כמובן, להתלונן. ככלות הכול, הייתי מלכת התלונות. תכופות התקשרתי לחברות להתלונן, ובצדק, על מוצריהן הפגומים, וכך קיבלתי תלושים לקופסאות קורנפלקס, אריזות צימוקים ועוד, מכל הבא ליד. הייתי מוכנה להראות לחברה מה אני יודעת לעשות, כשמחשבה מטרידה עצרה בעדי: ישנו בן אדם בסיפור הזה

בשלב מסוים נפתחה דלת חדרו בחריקה, ושמעתי פסיעות במורד המסדרון. לאחר מכן שמעתי קולות מופתעים. אחר כך דקה של שקט, הוא פתאום הופיע במטבח, כשהוא מחבק אותי. "את 100% חמודה", אמר. הוא צחק והלך לדרכו, לבוש ומסודר, לבדוק את מאגר הספרים החדשים שהבאנו מהספריה

אני קצת מתבייש לכתוב זאת, אבל באותם רגעים, לא רק שהסיפור שלה לא עניין אותי, אלא שקיוויתי גם שאף אחד לא יגלה בה עניין מיוחד, כדי שהיא תסיים את דבריה ונוכל לחזור לשיחת החולין בה עסקנו לפני הגעתה. מעבר לכך, מצאתי את עצמי מקפיד שלא להסתכל לעברה. זה מה שחסר לי, חשבתי (לצערי) באופן אוטומטי, היא תחשוב שאני מתעניין ותמשיך לספר את הצרות שלה ותשאל אם אפשר לעזור לה בתרומה

כל אחת מהצרות שלנו היא אבן דרך במסע שלנו, אנחנו יכולים לצאת מהבורות העמוקים ביותר על ידי כך שלא נעצור ולא ניכנע לעולם

אם לא נזכור - לא נוכל להבין

ביום שבת נערך סיור בבית הכנסת הגדול בוורשה. גידי אחז בידו סידור ועלעל בו, המילים היו זרות לו, הקדיש לא פרט עדיין על מיתרי ליבו. הוא היה מסוגר מתמיד, וחש מסוחרר. כל השבת הוא שתק כמו דג