התרגיל שלא תורגל

תרגיל פיקוד העורף שנערך השבוע, ששיאו היה אתמול (ג'), נועד לתרגל את הריצה של האזרחים למקומות מוגנים למקרה של התקפות טילים, או כל אירוע אסון המוני בלתי צפוי אחר. גם בתרגיל זה, שעל לקחיו בוודאי עוד ידברו, למערכות המידע היה חלק לא קטן: באספקת מידע וקשר עם האזרחים, במערכות השליטה והבקרה ועוד.

התרגיל הזה במידה רבה הוא יישום מורחב של הפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה, שקדימון קטן ממנה ראינו במבצע "עופרת יצוקה". נראה שמערך המיחשוב במגזר הציבורי והביטחוני ערוך לקראת מצבי חירום, מכיר את האתגרים העומדים בפניו, לומד את הסכנות ומפיק לקחים.

אבל יש מגזר ונושא אחד, חשוב גם הוא – שלא נכלל בתרגיל הזה, כמו בתרגילים קודמים. ועד שלא יימצא לו "אבא" מתאים, נראה כי הוא לא יתורגל לעולם. המדובר בהיערכות המגזר העסקי לשעת חירום, היערכות אשר פועל יוצא ממנה היא מוכנות מערכות ה-IT לתפקד בשעת חירום – תכנון המשכיות עסקית והיערכות והתאוששות מאסון – BCP ו-DRP.

אמירתו של רו"ח גיא מונרוב, ממשרד אלקלעי מונרוב, לפיה קיים חוסר מודעות בארגונים לחשיבות ה-DRP, הינה רק קצה הקרחון של מציאות מדאיגה זו. מאחוריה מסתתרים מחדלים רבים, שרק ועדת חקירה עתידית, נוסח וינוגרד, תחשוף אותם.

כידוע, יש ארגונים שלא מבינים את הקריטיות והחשיבות של המוכנות לשעת חירום בעסקים שלהם. נכון הוא כי בסופו של דבר, כל חברה וכל עסק אחראים לגורלם, וכי אין זה מתפקידה של המדינה לשמור על נכסיהם. טענה זו נכונה בחלקה. שכן המגזר העסקי, על שלוחותיו השונות, מהווה חלק בלתי נפרד מהמושג "שגרת חיים". התרגיל הגדול שפיקוד העורף משקיע בו מאמצים רבים במהלך השבוע, נועד בין היתר, לאפשר עד כמה שניתן, את המשך שגרת החיים של אזרחי המדינה בשעת חירום.

אבל שגרת החיים אינה נמדדת רק ביכולת שלנו לרוץ למקלט הקרוב באמצע היום, או להיכנס למרחב המוגן בבית. היכולת לתפקד כרגיל, כוללת גם את האפשרות שנוכל להמשיך ללכת למרכול, להפקיד כסף בבנק, לקבל שירות מחברת הסלולר, לקנות תרופות בבית המרחקת וגם לקנות כמה פיצוחים בדרך הביתה. כל אלו לא יכולים להתקיים, אם ארגונים לא יחוייבו להיערך לתת שירותים בשעת חירום. לא רק למענם, אלא כחלק ממימוש התפיסה של הגנה על העורף והמשך שגרת חיים.

אפשר לצפות שיבוצעו תרגילים שבהם ארגונים ועסקים מכל המגזרים, יתרגלו את המוכנות שלהם לשמירה נאותה על מערכות מידע, ואת היכולת שלהם לשרת אזרחים במצבי חירום. שהרי מה רצון האויבים? בעזרת הטילים והקטיושות, להכניס את כל העם למקלטים, לשבש את שגרת חייו, ולהשבית את כל חיי המסחר והמשק. הבה נודה, החמאס והחיזבאללה הצליחו בכך חלקית במלחמת לבנון השניה ובטרם מבצע "עופרת יצוקה". אלא שלצד הדרום והצפון הפגועים, "מדינת תל אביב" המשיכה לפעול. לכן, אחד הלקחים מהתרגיל צריך להיות שעל העסקים באזור המרכז להיות מוכנים למתקפה, שכן זוהי ליבתה הכלכלית של המדינה.

התרגיל הזה, הבוחן את מוכנותם של העסקים, לא מתבצע. זה לא קורה, מפני שבישראל 2009 עדיין אין שום גוף ממשלתי ביטחוני שלוקח אחריות ישירה על הנושא. אחריות פירושה רגולציה ותקנות בתחום, קביעת כללים, אכיפה ובדיקה. הבעיה הזו חייבת להיפתר בדרך כלשהי, על ידי הקמת גוף מתאים שבו יהיו מיוצגים כל המגזרים העסקיים, עם גורמי הביטחון הרלוונטיים. אלו אינם מוכנים לטפל בנושא, בטרם יחוקקו החוקים ויוצאו התקנות המתאימות.

האינטרס לבחינת המוכנות להיערכות, הוא בראש וראשונה של העסקים עצמם. הארגונים צריכים להבין, שמעבר להגנה על חיי העובדים שלהם, עליהם להגן על הנכס השני החשוב ביותר: המידע המצוי ברשותם. אם, חלילה, לא יעשו זאת – לא יהיה לעובדים שלהם מקום עבודה בתום המלחמה הבאה. היערכות זו של המגזר העסקי היא באחריות כולנו, היא לא יכולה להישאר רק באחריות בעלי העסקים. בשעת חירום גם הם הופכים לחיילים בעורף, ותפקידם הוא לאפשר לאזרחים לעבור את המלחמה באופן נוח יותר, ככל הניתן. הכדור מצוי בידי הממשלה והכנסת: התחמקות מנגיעה בבעיה כאובה, עלולה להחמיר את המחיר היקר שנשלם אם חס וחלילה נעמוד במבחן האש בעורף. ויפה שעת אחת קודם.