של מי המו"פ הזה?

בתחילת פברואר ערך איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה את הכנס השנתי שלו. כותרת הכנס, "חזון או חלום", התייחסה להגדלת ייצוא ההיי-טק מ-25 מיליארד דולרים בשנה, ל-40 מיליארד.

אחד הנושאים שדובר עליהם רבות בכנס בהקשר זה, הוא העובדה שממשלת ישראל אינה מעודדת (אם להיות עדינים) הקמת מפעלי תעשייה ומו"פ ישראלים, ומתבוננת באדישות לתופעות כמו בריחת מוחות וחברות צעירות שנמכרות לידיים זרות. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה אתמול (ב') נתונים שמחזקים את הדאגות האלו. על פי הנתונים, בישראל פועלים כיום כ-350 מרכזי מחקר ופיתוח שמהווים אמנם רק 13% מכלל המרכזים, אולם נהנים מ-63% מכלל תקציבי המו"פ של המדען הראשי. 37% מתקציבי המחקר האזרחי בישראל מתחלקים בין 63% ממרכזי המחקר הנותרים, וסביר להניח שרבים אחרים לא זוכים לקבל אפילו דולר אחד.

אין לאיש ספק, כי השקעות זרות של חברות רב לאומיות במו"פ ישראלי הן דבר חיובי. אף אחד לא מעלה על דעתו לפגוע בהן. אנחנו חוגגים ושמחים על כל הקמת מרכז מו"פ בארץ על ידי חברה בינלאומית, כי יש בו הכרה חשובה. זה עוזר לעסקים שלנו בחו"ל וכמובן גם תורם למצב התעסוקה. זאת, למרות שנתוני הלשכה קובעים, כי מצב התעסוקה בהיי-טק בישראל קפוא כבר כמה שנים, ועומד על כ-100 אלף עובדים. כלומר, שמרכזי המו"פ תורמים אולי ליציבות התעסוקה – אבל לא להגדלתה.

מדינה אמורה לדעת לשמור על המשאבים הטבעיים שלה מכל משמר. המוח האנושי הוא לכל הדעות אחד המשאבים הטבעיים הבודדים שיש לנו. כמעט ואין לנו תפוזים כבר, הנפט והגז מפרנסים בינתיים רק טייקונים, ונראה שהמוח היהודי הוא אחד מפריטי הייצוא היחידים שנשארו לנו. אסור לחשוב אפילו לרגע שהפתרון למציאות הזו, שבה כל מרכז הכובד של המו"פ נמצא בידיים זרות, הוא לפגוע במרכזי הפיתוח הבינלאומיים. חובה לחבק את HP, אינטל (Intel), יבמ (IBM), מיקרוסופט (Microsoft), גוגל (Google) ושאר החברות הגדולות שמפעילות פה מרכזי פיתוח.

עם זאת, אסור להיכנס לאופוריה. העובדה שחלק מהחברות הללו פועלות בישראל יותר מחמישים שנה, לא אומרת דבר לגבי העתיד. כולנו רואים מה קורה מסביבנו: כלכלת אירופה הקורסת והמיתון בארה"ב לא מבשרים טובות לשנים הבאות. לכן, המדיניות הממשלתית לגבי מו"פ חייבת לעבור לפסים של ניהול סיכונים ובניית תשתית מחקרית, שתהיה שקולה למו"פ הבינלאומי.

בשנים האחרונות עשו החברות הזרות לא מעט צעדי ייעול, שהובילו לצמצום מרכזי הפיתוח והעברת חלק מהפעילות למדינות אחרות. אף אחד לא הפך שולחנות. למעשה, בעשור האחרון כמעט ולא נפתחו פה מרכזי פיתוח של חברות בינלאומיות גדולות, והקיפאון המדאיג הזה משאיר את המפתחות בידיים זרות. כך, המציאות הנפיצה באזורנו יכולה בתוך יום לשנות את דעתם של מקבלי ההחלטות בחו"ל. עם כל הכבוד לנו, אנחנו טיפה בים עבורם – הן מבחינת היקף המכירות והן בהיקף שוק.

הפקדת המו"פ בידיים זרות מזכירה מציאות דומה שקיימת בזירת הספורט בישראל, בליגת הכדורסל, למשל. גם שם השחקנים הזרים הם הדומיננטיים – אלא שמו"פ ישראלי איננו משחק כדורסל. פה לא תהיה אפשרות למשחק חוזר.