מי צריך את ההיי-טק?

למדינה, בניגוד לבני אדם, מותר להתאבד. זה לא מומלץ, אבל כבר קרה בתולדות ההיסטוריה. אם נסכם את התחזיות הבלתי אופטימיות שנשמעות בשבועות האחרונים לגבי מצבו של ענף ההיי-טק – ובראשן אלה המדברות על הירידה בהשקעות וכרסום מעמדו של הקטר של המשק, אפשר בהחלט לומר שישנה אפשרות שמדינת ישראל תצטרף לאותן מדינות שביום בהיר אחד החליטו שזהו –  המסיבה נגרמה, אפשר ללכת הביתה ומי שיוצא אחרון יכבה את האור. כי ללא ההיי-טק, שמכניס 21 מיליארד דולרים לקופת המדינה מדי שנה בייצוא, הסיכוי של המדינה הזו לצמוח ולשרוד עוד שנים רבות נע בין קלוש לאפסי. פעם היו לנו תפוזים, אך מזה כ-30 שנה יש היי-טק. לצערנו, מצבו הנוכחי של ההיי-טק, מזכיר יותר מדי את מצבה של החקלאות בישראל…

ברוך גינידין, עד לא מכבר מנכ"ל גרטנר (Gartner) ישראל וכיום יועץ אזורי בחברת המחקר, קבע אתמול (א') בכנס KickOff 2012, שיש ירידה במעמדו של ההיי-טק הישראלי. זו אינה סיסמה. עד לא מכבר ריכז ענף ה-ICT כשני-שליש מההשקעות בהיי-טק, ואילו כיום מגיעות ההשקעות הללו ל-30% בקושי. יש לזה משמעות רחבה ביותר, שכן במהלך המשבר העולמי, נותר ה-ICT יציב ותרם לתעסוקה ולכלכלה. לא עוד.

גם תעשיית הסטארט-אפים, החלום הציוני של שני העשורים האחרונים, מדלדלת והולכת. נכון, עדיין שומעים פה ושם על אקזיטים, אבל אלה פעמוני שמחה נקודתיים. במקרים רבים אפילו לא ברור עד כמה היטיב האקזיט עם החברה. לנושא הזה התייחס בין היתר גם דיוויד אסיא – חבר הנהלת איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה ויו"ר חברת נדיר מחשבים, בראיון שפרסמנו עמו כאן בשבוע שעבר. הצמצום בהשקעות והשינוי הדרסטי ביעדי ההשקעה בקרב קרנות ההון-סיכון, מוציאים אל מחוץ למשחק כמה עשרות ואולי אף מאות חברות צעירות, שכבר יש להן מוצר, יש להן בסיס כלכלי ושוק פוטנציאלי – אבל אין מי שידחוף אותן. עוד ייגמר להן האוויר – וזהו. המוכשרים יארזו את המזוודות וילכו לחפש עבודה מעבר לים. אנחנו נשאר פה עם הבינוניים והחלשים.

אלישע ינאי, יושב הראש של איגוד תעשיות האלקטרוניקה והתוכנה, מכיר את המספרים בעל פה. הוא כבר מדקלם אותם שמונה שנים, ועל פי המציאות כיום, הוא כנראה ידקלם אותם עוד ארבע לפחות. האמירות, כרגיל, יפלו על אוזניים ערלות, היושבות על צוואריהם של שרים שישיבו לינאי בחיוך, כי "ההיי-טק חשוב מאוד ויש לסייע לו". יאמרו ויישארו בחיים, ואפילו ייבחרו פעם נוספת. עוד לא קמה מפלגה אמיתית שתלך לבחירות עם מצע שמתמקד בענף ההיי-טק (למרות שיש מפלגות אחרות שדואגות יפה מאוד לענפים אחרים).

ויש גם את נושא החינוך. בהודו ובסין מוסמכים בכל שנה מאות אלפי מהנדסים. חלק גדול מהם הופכים בתוך כמה שנים למובילי טכנולוגיה בחברות רב-לאומיות, שוהים כמה שנים בחו"ל ואחר כך חוזרים הביתה, כדי לעשות לביתם. ובישראל? מזה כמעט עשור אינו מצליח מספר המהנדסים לעבור את רף ה-8,000. לפני שמונה שנים הציבו התעשיינים יעד של 14 אלף מהנדסים בשנה עד 2014. על פי חוסר העשייה המחפיר, הסיכוי שנגיע ליעד הזה קלוש ביותר.

לאחר הבחירות הקודמות מונה שר חינוך חדש, שהביא עמו המון רצון טוב ואפילו קצת כסף שקיבל מראש הממשלה. אבל תהליך התיקשוב של מערכת החינוך איטי עד כדי כך, שהמעט שיישאר מהכסף הזה יצטרך ללכת לחידוש הכלים והציוד, כי הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מהיר הרבה יותר מזה שהממשלה רגילה לעבוד בו. כך, למעשה, המעגל הזה לא ייפרץ לעולם. ההיי-טק עלול להפוך בקרוב לענף שבקושי מצליח להחזיק את עצמו. ההיי-טק אמנם מכניס דולרים למדינה, אבל הדולרים האלו נשרפים במהירות מבלי שתהיה הזרמה נגדית מצד הממשלה.

בסיום דבריו אתמול, אמר חצי בצחוק וחצי ברצינות מנכ"ל בזק בינלאומי, איציק בנבנישתי, "אל תאמינו לתחזיות של האנליסטים. הם לא יודעים מה יקרה. למרבה הצער, המציאות לגבי ענף ההיי-טק כבר אינה תחזית, אלא מציאות קודרת. השאלה אם מישהו חזה אותה מראש או לא, כבר ממש לא רלוונטית".