כסף זה לא הכל

שנת הלימודים תשע"ב, שתפתח מחר (ה') בבוקר, עתידה להיות שנת מפנה עבור החינוך המדעי והטכנולוגי. שר החינוך – גדעון סער, מנכ"ל המשרד – שמשון שושני, ומנהלי האגפים השונים, התייצבו כולם בפני הציבור ערב פתיחת שנת הלימודים, כדי לספר על הרפורמות השונות שייושמו השנה. הבסיס המשותף לכל אותן רפורמות הוא כסף – והרבה כסף.

כזכור, בעת שנקבע תקציב המדינה לשנים 2011-2012, העניק ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לשר החינוך סער, כמיליארד שקלים לצורך תוכנית שאפתנית ארוכת טווח, עם השם הלא פחות שאפתני, "הערכות מערכת החינוך למאה ה-21". אין ספק שהיה זה הישג נאה עבור השר, שבזכותו הוא יכול היה להתחיל לתכנן מהפכות במערכת החינוך. 450 מיליון שקלים מתוך המיליארד שקיבל סער, יופנו לחינוך המדעי-טכנולוגי. עיקר הכסף הזה יושקע בתשתיות שיניבו פירות בעתיד: הכשרת מורים, רכישת ציוד, השקעה בתיקשוב בתי הספר והמורים ועוד. האופטימיות בקרב ראשי משרד החינוך היא רבה.

עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שהכסף הזה לא יוכל לפתור כמה בעיות יסוד שאפיינו במשך שנים את החינוך המדעי-טכנולוגי וככל הנראה ימשיכו לאפיין אותו גם בעתיד. בעיית היסוד הראשונה היא מציאות מוזרה, נטולת כל הגיון, שמפרידה בין מקצועות המדעים – כגון כימיה, פיסיקה ומתמטיקה לבין מדעי המחשב. ההיגיון הצרוף אומר, שתכליתו העיקרית של מינהל החינוך הטכנולוגי היא להכשיר כמה שיותר תלמידים למקצועות שהמדינה זקוקה להם וכבר היום לא יכולה לספק את הביקוש. מדובר, כמובן, בהנדסת תוכנה, מחשבים וכל יתר המקצועות הנדרשים.

המדיניות הרשמית היא לתת משקל שווה לכל המקצועות המדעיים, לבטל כל העדפה סמויה או גלויה למקצועות המחשב – והכל בשם חופש הבחירה והשוויון שמערכת החינוך רוצה לתת לילדיה. אבל חופש הבחירה הזה מטעה, שכן כאשר הורה לתלמיד בכיתה ז' מתלבט יחד עם בנו אילו מקצועות מדעיים להרחיב, אחד השיקולים הוא היכן הילד יוכל למצות את כישוריו והשקעותיו "כשיהיה גדול". כאשר אותו הורה רואה שהמערכת יוצרת אפליה ברורה וגלויה למקצועות מדעי המחשב, כאשר משרד החינוך משלים מזה כמה חודשים עם החלטה עקומה ובלתי מובנת של האוניברסיטאות לבטל את הבונוסים למי שילמד מקצועות המחשב, המסקנות אליהן יגיעו ההורים בעת בחירת מקצוע ההרחבה תהיינה ברורות.

נכון הוא שמכיתה ז' ועד סיום הצבא חולפות שנים רבות – ולא בהכרח שמי שלמד מחשבים אכן ילך לעסוק במקצוע, אולם כאשר המוסדות הרשמיים של המדינה משדרים מסרים ברורים, לפיהם "מחשבים זה טוב, אבל היסטוריה וספרות זה לא פחות טוב", מרבית התלמידים יוותרו על האתגר של לימודים מורכבים במדעי המחשב והתוכנה. בסופו של דבר, כולם מסיימים את פס הייצור הזה שנקרא בית הספר, שמהווה בית חרושת משוכלל מאוד לציונים, ואם ראשי המוסדות האקדמיים לא יכירו בחשיבות המקצוע הזה, ויפנו תלמידים לפקולטות אחרות, אז למה להתאמץ?

מזה שני עשורים ברציפות, מהווה החינוך הטכנולוגי את החצר האחורית של מערכת החינוך בישראל. בחצר האחורית הזו יש מרתף חשוך, ובו מלמדים את מקצועות מדעי המחשב. מאז שנת הלימודים תשנ"ט עברו לימודי המדעים בבתי הספר 17 קיצוצי תקציב, שבאו לידי ביטוי, בין היתר, בהקטנת מספר כיתות הלימוד – עובדה שמביאה בהכרח לירידה במספר התלמידים.

ראשי המשרד שמעו יותר מפעם אחת על הכדאיות הכלכלית של השקעה בלימודי מחשבים. תחשיב עדכני שנערך לא מכבר בתוך משרד החינוך הראה שהשקעה ב-6,000 תלמידים הלומדים כעת הנדסת תוכנה, תניב החזר השקעה של כ-10 מיליארד דולרים – החזר השווה להשקעה בשישה סטארט-אפים.

אבל זה לא עוזר. ראשי המשרד, כמו הממשלה כולה, שבויים בתפיסות עולם מיושנות שאחת מתוצאותיה היא אי-הכללתו של מקצוע מדעי המחשב במקצועות המדעיים המועדפים. שר החינוך מתגאה בהישגי התלמידים בבחינות בינלאומיות, אבל כולם יודעים שמדובר בפופוליזם. ישראל לא מובילה בבחינות אלו, אבל היא דווקא כן מובילה באולימפיאדות של מחשבים ומדעים. אז למה לא לתת למקצועות הללו עדיפות? אין אחד במשרד החינוך שיכול לתת תשובה סבירה לשאלה הזו.

השורה התחתונה: מיליוני שקלים מבורכים שנשפכים כעת על מערכת החינוך לא ישנו את המציאות לפיה מדינת ישראל לא מכירה עדיין באמת במדעי המחשב כמקצוע מועדף, ואינה עושה את כל שביכולתה לעודד צעירים ללמוד את המקצוע הזה. תיקשוב מערכת החינוך הוא אמנם חשוב מאוד, אבל מה יעזור לתלמיד בית ספר ממוחשב ומתוקשב, אם בעוד עשר שנים – כאשר ירצה ללמוד הנדסת תוכנה או מחשבים – שערי המוסדות האקדמיים יהיו נעולים בפניו?