לאן נעלם החתן הטרי?

היה זה לפני עשרות רבות בשנים בעיר בריסק. באותם זמנים היו הנגרים עושים את מלאכתם נאמנה. הנגר היה מניח גזע עץ עבה על סדנו ובוקע ממנו גושים עבים ומגושמים, מרכיב אותם זה על זה, חשקם בזרועות פלדה הגונות והרי לך דלת. דלת שכזו, כבדה וחסינה חצצה במשך כל שעות היום בין ר' משה לבין הבלי העולם הזה. סדר יום קבוע היה לו לרבי משה, אברך משי שנסמך על שולחן חותנו הנכבד מחשובי העיר בריסק, בשנות כהונתו של רב העיר בעל ה"בית הלוי" זצ"ל.

בכל יום לאחר תפילת שחרית, היה ר' משה נוטל עמו את ספריו ומשכין עצמו בחדר קט הסמוך לבית חמיו, ויושב והוגה בתורה ובספרי מוסר בדבקות שאין לתארה. זמירותיו ונגינותיו העליזות היו לשם דבר. לאחר עמל של שעות ארוכות בתורה, היתה נגינה עליזה פורצת מגרונו של ר' משה והאושר העילאי שנאגר בו, פרץ באחת דרך מיתרי קולו שנענו בשמחה למשימה. עם צהרי היום, היה ר' משה שוהה לזמן-קט מלימודו, סועד את ליבו בחברת בני המשפחה וממשיך בלימודו שעות רבות נוספות.

ויהי היום ור' משה בושש מהגיע. רעייתו והוריה המתינו בסבלנות לתלמיד חכם הצעיר שכה העריכו, אך משארכה השעה יצאה רעייתו אל החצר ודפקה קלות על דלת חדרו כדי להזכירו כי הגיעה העת לאגור כח. נקישותיה החלושות נשמעו בקושי, אפילו לאזניה. "בוודאי נקישותיי אינן חודרות בעד הדלת הכבדה" חשבה לעצמה בעודה חובטת על קירות החדר, שמא ישמע בעלה את קריאותיה ויסור עמה לסעודת הצהרים. דקות ארוכות עמדה רעייתו ונקשה, דפקה, חבטה, אך מאומה לא התרחש. אפילו רחש קל ביותר לא בקע מבין כתלי החדר.

משחלפו דקות ארוכות, שבה רעייתו לבית הוריה והזעיקה את אביה שהחל לחשוש לשלום חתנו. הלה, דפק וחבט גם הוא בדלת העץ. תחילה בעדינות מה, ואט אט החלו דפיקותיו להתגבר וכעבור זמן לא רב מצא את עצמו החותן הנכבד חובט על דלת העץ הכבדה בשתי ידיו במלא כוחו. בהפוגה שבין החבטות ניסו בני המשפחה לכרות אוזן, שמא ישמעו אות או סימן חיים, שיבשר להם כי מאן דהוא אשר נשמה באפו שוהה בתוך החדר. אך תוחלתם נכזבה עד מהרה. דממת רפאים. עד מהרה, היה החותן הדואג מהלך סביב החדר וזועק במלא גרונו "ר' משה, ר' משה, אייכה? השומע אתה את קולי?". אותה שעה, היו רעייתו ואמה מנסים עדיין את כחם על דלת העץ הדוממת. החותן הנכבד השלים מספר סיבובים סביב החדר כשכפות ידיו משמשות כמגבר לקולו, ולא חלף זמן רב, עד שהצטרפו אליו שכנים וסתם אנשים טובים שחשקה נפשם לעזור במציאת החתן האובד.

לאחר כמחצית השעה, למתבונן מן הצד, דמו אנשי החצר ללהקת דבורים המנסות להיכנס אל כוורתן שפתחה נסתם. סביבת הבית רעמה מקולות נרגשים ונפחדים כאחד שהכריזו וצווחו "ר' משה, ר' משה". אל בליל הצעקות התווספו גם קולות חבטה אדירים שבקעו מכיוון דלת העץ החסונה, בה מיקדו שאר הנאספים את תקוותם. "כמו תופי מלחמה" הפטיר ישיש שעון על מקלו שהספיק לראות בחייו די והותר בשדה הקרב. משכלתה תקוותם למצוא בעצמם פתרון לתעלומה זו, הזעיק שכן טוב לב את כוחות החילוץ של העיירה בריסק. הללו, כבאי אש בזמנם החופשי, הופיעו מצויידים בגרזנים וקלשונות ואחר שפערו גם הם את גרונם בזעקות רמות ללא תוחלת, החלו לכלות את זעמם בדלת העץ. "אם הוא לא פותח את הדלת, לא תהיה דלת", אמר אחד מהם שהתנשף מלא ריאותיו, בעודו מתיז בפטישו שביבי עץ לכל עבר.

תחילה עמדה הדלת החסונה במריה, אך כעבור זמן מה, נכנעו העץ והברזל לכלי המשחית שהכו בהם, ולמול בני המשפחה הדואגים ושאר הנאספים שהשקיעו רבות מגרונם וכחם, התמוטטה הדלת בקול רעש גדול. הכל דחפו את ראשם בסקרנות אדירה מהולה בחשש כבד, אל הפתח שנפער ולעיניהם נגלה מחזה מדהים. ר' משה, החתן היקר, יושב ליד השולחן, עיניו עצומות, מרפקיו שעונים על הגמרא וכפות ידיו תומכות בראשו. מלבד מצחו שהתרחב והתכווץ חליפות, ניתן היה לחשוב כי ר' משה קפא על מקומו. החותן הנכבד פסע פנימה בחרדת קודש ונענע קלות את חתנו האהוב, תוך שהוא שב וקורא, הפעם בלחש, "ר' משה, ר' משה". רבי משה ננער באחת ממקומו כשהוא פולט בתדהמה "ריבונו של עולם! כיצד נכנסתם פנימה, הרי הדלת סגורה?

מתברר כי ר' משה היה שקוע בכל חושיו בסוגיה סבוכה שריתקה אותו אל מקומו שעות רבות, והוא עמל להבין את כל מבואותיה ונבכיה. קולות האדם והברזל שנשמעו סביב חדרו, חלפו עברו להם ליד אפרכסתו, אך לא חדרו פנימה. מוחו וליבו עסוקים היו בתורה הקדושה אותה אהב כל כך. לאחר שנים מועטות, כאשר עלה הרב מבריסק זצ"ל לכהן פאר כרבה של ירושלים, הוא מינה את רבי משה לעמוד בראשות הישיבה שהוא ייסד בעמל רב עיר הקודש, כי כדי שמוסד כשה יצליח צריך להשקיע בו את כל הנשמה וכל האנרגיות לשם שמיים.

אחרי מעשה כזה, אין צורך להכביר במילים. אהבת התורה שקיננה בו היתה כמו סם המשכר. תורת חיים כזו משרה על לומדיה נעימות ואושר שכזה, שהמשקיע בה את כוחותיו, אינו חש בכל הסובב אותו. על כך אמר דוד המלך נעים זמירות ישראל: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". הלוואי ונזכה להתבשם מזיווה ולהתחמם בנוגה אורה.

עובד מ-"מאורות הדף היומי"