אנונימיות בחקירה

תזכיר הצעת החוק שתאפשר לחשוף את פרטיהם של כותבי טוקבקים אנונימיים זוכה, מן הסתם, לתגובות חיוביות בקרב משפטנים שונים, אם כי יש לה גם לא מעט הסתייגויות. עיקר הביקורת היא שההצעה הזו הגיעה מאוחר מדי, ולמעשה, היא מכסה שיקול דעת לא נכון של בית המשפט העליון, שקבע לפני שנתיים, כי חשיפת כתובת IP של גולש משמיץ יכולה להיעשות רק על ידי חקיקה. עו"ד אביב אילון, מומחה לדיני אינטרנט, הוא אחד התומכים בהצעת החוק, אולם סבור, כי הדרך לאישורה וליישומה ארוכה.

תופעת הטוקבקים היא בעיה מוכרת בכל העולם. בישראל היא חלק מתת-תרבות הדיון הקיימת אצלנו, ואתרי החדשות הגדולים הביאו את הטוקבקים לשפה שמתאימה לסמטאות החשוכות של ערים ושכונות – מקומות שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה להיקלע אליהם. העדר היכולת לריסון עצמי וסינון נכון של התגובות על ידי אתרי האינטרנט, הם הסיבה העיקרית למציאות שאליה נקלענו. עכשיו כבר לא מדובר רק באתר זה או אחר אלא ברשתות חברתיות, במנועי חיפוש, בטלפונים דור שלישי שמשדרים הכול ועוד.

ועדת השרים לענייני חקיקה אישרה בעבר הצעה שלפיה אתרי אינטרנט יישאו באחריות פלילית לתוכן הטוקבקים המועלים בהם. הצעת החוק נתקלה בהתנגדות אמצעי התקשורת המפעילים אתרים וכן של ספקי אינטרנט.

בית משפט השלום בתל אביב החליט, כי טוקבקים לא נחשבים לאמצעי תקשורת במובנו של סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע וכי אין להטיל את האחריות על ספק השירות, מאחר וחוק לשון הרע מתייחס לאמצעי תקשורת ואתר איטרנט איננו ספק תקשורת.

בית המשפט העליון פסק במרץ אשתקד בפרשת רמי מור, כי חשיפת שמו של מפרסם טוקבקים אנונימיים צריכה להיות תוצאה של חקיקה וכי אין זה בסמכות בית המשפט לחייב את הספק לחשוף את פרטי ה-IP של הגולש.

עו"ד אילון סבור, כי בית המשפט טעה בפסק דין זה, וכי בעקבותיה נגרם לאזרחים רבים נזק בלתי הפיך. "אזרחי ישראל עומדים בפני מציאות שלפיה, בגלל אמצעים טכנולוגיים, מתאפשר לפגוע בהם, ובית המשפט העליון מנע מהם להגן על שמם הטוב", אמר. "לדעתי, משרד המשפטים משך את הזמן יותר מדי, ועד שנראה את החוק מיושם, הדרך עדיין ארוכה. בינתיים, אזרחים ימשיכו להיפגע".

"הלוואי ששרים וחברי כנסת, כמו ח"כ מאיר שטרית, היו משקיעים את אותה האנרגיה בקידום החקיקה הזו, כשם שהם קידמו בלהט רב את החוק המיותר והפוגע של הקמת מאגרים ביומטריים", הוסיף עו"ד אילון.

"אין ספק שתזכיר הצעת החוק כולל דברים מעניינים, כמו העובדה שבראשונה, החוק לא מתייחס רק לטוקבקים, אלא לכל דבר פוגעני שייכתב ברשת האינטרנט, בין אם זה באתר חדשות, אתר מסחרי, רשת חברתית ועוד", ציין.

עד כאן הכול טוב ויפה. עם זאת, עו"ד אילון, כמו משפטנים רבים, מסתכל על הצעת החוק דרך העיניים המשפטיות, בעוד שהטיפול בסוגיה זו גולש גם להיבטים החברתיים הקשורים לחופש הביטוי ולזכות לאנונימיות ברשת.

אין ספק שרצוי מאוד שכל אחד מאיתנו ירסן את עצמו בכל פעם שהוא מתכוון לכתוב משהו, אבל נשאלת השאלה: איפה עובר הגבול? מהו פרסום פוגע? האם אין כאן פתח ליד קלה על ההדק שתריץ כל מיני גורמים, מסחריים או פוליטיים, אל בתי המשפט, כדי לאיים ולמנוע כתיבת עובדות עליהם? עו"ד אילון מטיל בכך ספק. "תביעות לשון הרע היו עוד לפני האינטרנט", אמר. "יש מספיק ניסיון ופסיקות בנושא, שמאפשרות לשופטי בתי המשפט לדעת את אמת המידה המדויקת בין תביעה קנטרנית לבין תביעה שיש בה ממש".

השורה התחתונה: אין ספק שאמצעים טכנולוגיים, שהינם חלק ממהפכת האינטרנט, לא יכולים לאפשר לגולשים חסרי רסן להרוס את חייהם של אזרחים, בין אם המידע שהם מפרסמים נכון או לא. אולם, מצד שני, יש מקום לקבוע מנגנוני רסן חזקים ועמידים בפני שרלטנים מסוג אחר, כאלה שחופש הביטוי ברשת לא לרוחם, על מנת לנצל זאת לסתימת פיות, מניעת דיונים חופשיים ושמירה על זכות הציבור לדעת.