קערת הסדר שנקברה

יציאת מצרים והניסים שליוו אותה התרחשו לפני שנים רבות, אולם הם עדיין מהווים חלק מהמודעות העכשווית שלנו, בזכות כוח הזיכרון ובזכות העברת הסיפור מאב לבן, מדור לדור. סופר לא יהודי שחיבר את רב המכר 'מתנות היהודים לעולם', מסיק שהתורה ומצוות הזיכרון שבה, הם שנתנו לעולם את מושג הזמן ואת הכבוד לעבר. אולם, לא כולם זוכרים, ולמרבה העצב חלק מאיתנו בוחרים לשכוח, כפי שזה בא לידי ביטוי במקרה המופלא והכואב של קערת ליל הסדר של שמואל, ידיד המשפחה שלי.

לפני מספר שנים עברתי על חפצים בחנות עתיקות, ופתאום הבחנתי בחפץ יותר מדי מוכר. זיהיתי אותו מייד וללא פקפוק. כיצד יכולתי שלא לזהות אותו, אם הייתי כל כך מעורב בסיפור המדהים שלו? אחרי הכל, הרבה מהערכתי לשמואל, שניצל בדרך פלא ממחנה אושוויץ הידוע לשמצה, התמקדה בחפץ זה.

עשרות שנים אחורה, הגרמנים הארורים כיתרו את כל יהודי העיירה שבה התגוררה משפחתו של שמואל כדי לגרש אותם. חלק מהיהודים האמינו שהם רק מועברים למקום אחר, לעבודה, אבל שמואל ידע שמתכוונים להרוג אותם. הוא הבין שהנאצים רוצים לחסל כל יהודי, ולמחוק כל זכר ממורשתם הדתית.

שמואל רצה לעשות משהוא אבל ידע שהוא מסתכן. הוא ידע שאם יתפסו אותו, הוא ישלם בחייו. אולם הוא עשה מה שהיה עליו לעשות. עדיף שמשהו ישרוד, כדי שגם אם לא יישאר אפילו יהודי אחד בכל העולם, מישהו אולי ימצא אותו, ויזכור. לזכור ולא לשכוח. הוא צעד 26 צעדים – הגימטריה של שם ה' – מעץ התפוח שלצד ביתו, וטמן בזהירות את אוצרו, קערת הכסף של ליל הסדר.

הוא רצה להסתיר הרבה יותר. הלוואי שיכול היה להציל ספר תורה. אולם הזמן היה דחוק, כל כך מעט זמן בשביל להסתיר חפץ בעל ערך. החלטותיו, במבט לאחור, נראו כמעט מכוונות מלמעלה בשל הסימבוליות שבקערת ליל הסדר, הכלי העיקרי שמשמש להנציח את החירות שביציאת מצרים. שמואל חשב, במה שמאוחר יותר נראה בעיניו כאופטימיות מופרזת, שניסים דומים עשויים להתרחש שוב, באותם ימים.

מאותו יום ואילך, לא עבר על שמואל יום אחד בשאול מחנות הריכוז, בלי לחשוב על קערת ליל הסדר שלו, הטמונה במחבואה המיוחד.

שמואל אינו מסוגל להסביר כיצד הוא, היחיד מכל משפחתו וחבריו, ניצל. פעם הוא סיפר להוריי, שבלב ליבו הוא חושב, שאולי זה קרה משום שהוא ראה בהמשך קיומו על פני האדמה, משימה – לשוב לביתו ולחשוף את סמל הקיום האישי שלו. באופן מדהים, בדרכים שעולות על כל היגיון אשר עליהן שמואל רק רמז לנו פה ושם, הצליח פליט רצח-העם של המאה ה-20 להתאחד עם סמל השחרור משעבוד מצרים העתיקה. שמואל שב לביתו, מצא את העץ, מנה את צעדיו, חפר במקום בו על פי זכרונו הוא הטמין את הכלי, והצליח להשיב לעצמו את קערת ליל הסדר, שהפכה להיות גם סמל לחירותו האישית. שמואל זכה לחגוג איתה עשרות לילות סדר, עד פטירתו.

התקשיתי להאמין, אבל קערת ליל סדר זו, עמדה עתה למכירה בחנות העתיקות. ניסיתי לברר מהיכן היא הגיעה לשם, איך קערה שנושאת כל כך הרבה זיכרונות יקרים הגיעה למכירה? "אני רוצה לקנות אותה", אמרתי למוכר, "אבל קודם אני רוצה לדעת כיצד היא הגיעה אליך".

"היא הייתה חלק ממכירה של תכולת בית על ידי הילדים", השיב לי הסוחר. "אתה מבין, המנוח היה דתי אבל הצאצאים שלו לא. אז הם אמרו שהם לא צריכים 'חפצים כאלה'".

אותו סמל שמקדש את הזיכרון, נדחה על ידי אלה ששכחו את עברם.

מי שהיה קרוב לאדם שסובל מאלצהיימר מבין כמה נורא לחיות ללא מודעות למה שקרה בעבר. אין עדיין שם שמתאר מצב דומה, בו אנשים לוקים בבערות מוחלטת לעברנו המשותף. ובכל זאת, התעלמות מרצון מהזיכרון ההיסטורי, היא לא פחות הרסנית.

כמה הייתי רוצה להאמין שאותה נוקשות חסרת סנטימנטים של צאצאיו של שמואל יוצאת דופן, שהיא ביטוי לחוסר רגישות חריגה, שלא סביר שתחזור על עצמה אצל אחרים. אבל האמת העצובה היא שאנחנו חלק מתרבות "חד פעמית", שנותנת משקל זהה למכוניות משומשות, רהיטים בלויים ואוצרות משפחה ישנים. מה ששימש את העבר כבר לא מעניין, אם הסיבה היחידה לכבדו נובעת מקשר מחשבתי-אסוציאטיבי.

דברים שראוי לזכור איבדו את זוהרם, משום שאיננו מעריכים עוד את משמעותם של הזיכרונות. 'אז מה', נשאלתי פעמים רבות, 'אם הסבים שלי השתמשו בזה בכל חג? אין לנו מקום, ואנחנו לא צריכים את זה'. כאילו ששימושיות היא ההיגיון היחיד מדוע לשמור על דברים שמאפשרים לנו לשמר את העבר!

יתכן שהטבעת בה קידשתי את אשתי אינה יקרה במיוחד, אבל אני מתפלל שהיא תישאר במשפחתי כזכר לכבוד ההדדי ולאהבה שהייתה ועודנה בינינו, ואולי אף כדי שנכדיי ישתמשו בה שוב. הגביע בו אני מקדש כל שבת משקף אולי את העוני ששרר בביתנו בצעירותי, אבל אני מקווה שהוא יועבר לעתיד בתור עדות לחשיבות ערכי הדת בביתנו. אם מה שאנחנו מוקירים יישאר בעל ערך בעיני ילדי, אז אולי הדברים שלמענם חיינו ייזכרו אף הם כרלוונטיים.

אמר כבר פעם הוגה דעות מפורסם: "אם לא נזכור לא נוכל להבין". לכן אני בוכה על שמואל, שמשפחתו הפכה להיות יתומה מהיסטוריה, מנותקת מעברה. סיפור קערת הסדר של שמואל מבטא את המסר העיקרי של חג הפסח שזה מכבר חגגנו אותו. חג הפסח פונה אל כל הדורות, ואומר לנו לא להיזכר רק בעבר שלנו, אלא גם לעצב את עתידנו. אלוקים ציווה עלינו לזכור ולהעביר זאת לבנינו, משום שרק אם נוקיר את מסר העבר, נוכל להבין את ההווה ולקוות לעתיד טוב יותר.

כמו שבמירוץ שליחים, צריך להעביר את המקל מאחד לשני בזריזות ובזהירות שלא ייפול, כך אנחנו מצווים להעביר את הערכים והמסרים של העם היהודי מאב לבן.  לא מומלץ להתנתק מהשורשים, מהמסורת, מהמורשת כי אז פשוט נובלים. עם שאין לו עבר – אין לו עתיד. לזכור ולא לשכוח!

עובד ממאמר של הרב ב. בלך