הדרך אל האמת – ללמוד מטעויות

מי שזכה ללמוד גמרא בחברותא באופן תדיר ועקבי יודע איזו תחושה של התרוממות רוח והנאה מלווה את מי שלומד כל יום. כל לומד גמרא יכול לתאר בסגנונו האישי את ההנאה העצומה הנגרמת לו מן הלימוד, איש איש והנאתו, איש איש ומושגיו. קיראו והפנימו סיפור מרתק עד מאד, על אדם שחייו השתנו מן הקצה אל הקצה על ידי הגמרא, תוך שהבין את העוצמה הגלומה בה, עוד בטרם החל לשחות בים התלמוד.

זקנו המאפיר אינו מגלה מאומה על עברו של בעליו. אפשר לראותו באחד מבתי המדרשות השוקקים בבני ברק, כשהוא מותח את מיתרי קולו מול החבורה הסובבת אותו מאז שעות הבוקר, עת התחילו לעמול על הבנת הסוגיה החדשה. לאחר משא ומתן ארוך הוא מסובב את כיפתו על ראשו בתנועה אוטומטית, ושב לצלול בגמרא שלפניו. "בהיותי צעיר", הוא מספר, "לאחר מלחמת ששת הימים, וההצלה המופלאה בסייעתא דשמיא מידי אויבינו שקמו עלינו לכלותנו, התחלתי להרהר במשמעות החיים. לא הייתי מסוגל לשהות במקום אחד. סהרורי הייתי.

נשמתי לא נתנה לי מנוח. הטלתי תרמיל על שכמי, מזומנים לא היו חסרים לי מבית אבא, והחילותי לשוטט בארץ לארכה ולרחבה. טיילתי במשעולי הגולן, גמאתי דרכים ארוכות במרחבי הנגב, גם מסמטאות עזה ומרחובות שכם ורמאללה לא מנעתי את רגלי, וביום מן הימים נקלעתי לשכונת מאה שערים שבירושלים. חדור רוח-קרב נכנסתי אל המקום, אשר כה התפרסם במאבקיו הבלתי נלאים בענייני דת, ומצאתי שכונה מנומנמת, שחיי המסחר בה מתנהלים בעצלתיים. ערביים משופמים ישבו על אבני השפה והמתינו לעבודת סבלות, בעוד ערביות שנשאו על ראשן סלים גדושים בתאנים נוטפות דבש פילסו את דרכן במדרכות הצרות להחריד. לפתע נשמעה צעקה. קולו של ישיש ניסר בחלל. הוא דיבר בשפת האידיש. לא הבנתי מה הוא אומר, אך מיד שמעתי קול צעיר ורענן מתריס כנגדו באותה נימה. השקט שב לשרור, אך לרגע קט בלבד. כעבור שניות מספר נישאו קולותיהם יחד, במין נעימה שאינה לא שירה, לא זמר ולא רננה, אך יש בה משלושתם גם יחד. סקרנותי בערה בי. כבר ראיתי בעבר ישיש וצעיר שאינם באים לעמק השווה. גם שמעתי על צעיר וזקן שזימרו יחד. אולם, מעולם לא חזיתי בשניים שהתגרה והזמרה שוכנים בחלקם בצוותא. מוזר.

הלכתי בכיוון הקולות, ותוך זמן קצר עמדתי מתבונן בשניים, דרך חלון קעור שפתחו נשק לגובה הכביש. עתה נשמע קולו של הישיש לבדו. המיה חרישית בקעה מגרונו בעוד אצבעו החומה מטבק ריחני הילכה בניחותא על פני ספר גדול, מילה אחר מילה, שורה אחר שורה. עיני הצעיר היו עצומות, מצחו מכווץ, רגליו מכונסות, ראשו שעון על כף ידו, וידו האחרת סלסלה את פיאתו הגדולה ללא הרף. הוא ישב בדריכות, מכווץ ממאמץ, וחששתי כי עוד רגע קט יהפוך לפקעת קטנה. המיית הישיש מלאה את חלל החדר הישן, התמזגה עם קימורי הסורגים העתיקים, ודומה היה כי היא מהלכת על פניהם, לופפת אותם ושבה פנימה אל החדר, כדי לשוב ולהתפזם מפי הישיש, עד ביאת המשיח.

בחרדת קודש הנחתי את כף רגלי על מפתן החדר. ארון הקודש העתיק שניצב בכותל המקום הבהיר לי, כי אני עומד בפתחו של בית כנסת. כיסיתי את תלתלי במטפחת צבעונית וחרש התיישבתי על ספסל חורק בא בימים. אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם. למדתי גם אני לעצום את עיני, להתרכז, להרהר, לחשוב, להתאמץ, להתכווץ בתוך עצמי, רק בפאותי לא יכולתי לסלסל. והמנגינה… היא קסמה לי עד מאד, כמהתי ללמוד אותה, אך לפתע הבנתי, כי הספרים הגדולים עליהם רכונים השניים הם כמו תווים למנגינה זו, ואי אפשר לזמרה סתם כך.

אט אט התקרבתי אל הישיש ואל הצעיר. הישיש נראה היה עתה זקן בהרבה לעומת קולו הנעים, והצעיר לא היה אלא עלם חמודות רך בשנים. סבא רבה ונינו. הישיש צודד את ראשו לעבר הקומקום השורק שניצב בחדרון קטן, וללא אומר ודברים קם הצעיר ממקומו, ותוך זמן קצר הניח לפני ספל תה מהביל. חיוכו מאיר הפנים של הישיש נסך בי אומץ לשאול: "מה אתם עושים עם הספרים האלה?" דקה ארוכה שתק הישיש, הנהן בראשו לעצמו, שקל את מילותיו והשיב: "אנחנו עסוקים בחיפוש ובחיטוט אחר כל מעשינו והנהגותינו מיום היוולדנו עד… ". כאן השתתק, והפנה את אצבעו לעבר הר המנוחות. "דע לך, בחור צעיר. רגע מאושר ביותר בחיי הוא כאשר אני מגלה דבר-מה שאותו לא ידעתי. כל העת אנו מבקשים לתקן את הטעויות, לנכש את העשבים השוטים ולפלס את דרכנו, דרך האמת".

יצאתי מן המקום סהרורי. דרכו של עולם להסתיר את הפגמים, לכסות על העוולות, להשתיק את הביקורת, לטשטש את השיבושים, להעלים את המשגים ולעמעם את התקלות. ואילו שניים אלו שרויים להם בעולם אחר, שונה לחלוטין. "עולם התורה – עולם המוסר". הדרך אל האמת עוד היתה ארוכה, רבת מכשולים, אך את הבסיס לה קניתי לי בבית המדרש שבשכונת מאה שערים". הוא מסיים את סיפורו בהתרגשות, מסובב את כיפתו על ראשו בתנועה אוטומטית, ושב לצלול בים הגמרא, כשמפיו בוקעת המיה חרישית עתיקת יומין.
********
בשביל להגיע אל האמת חייבים להיות עם ראש ועם לב פתוח. חייבים ללמוד מטעויות, חייבים לרצות לקבל, לרצות להשתנות, להיות מוכנים ללמוד וללמוד. יהודי זקן בן 80 שכל חייו עסק בלימוד ובקיא היטב בספרות תורנית נקרא… "תלמיד חכם", כי גם בגיל זה ולמרות כל מה שלמד, יש לו עוד מה ללמוד, להיכן להתקדם ובמה להשתפר. מי שחושב שהוא כבר "גאון הדור" ואין לו מה ללמוד עוד בחיים טועה טעות חמורה. וכבר אמרו חז"ל בפרקי אבות: "לא הבישן למד".

עובד מ-"מאורות הדף היומי"