חקירה ובירור – כן, שליטה – לא!

זמן רב ציפינו להולדת בננו. שנים של טיפולים וציפייה. והרגע המיוחל הגיע. הזמן מקבל אופי בלתי רגיל בפגייה, כשאירועים הרי גורל מתרחשים בתוך דקות, והורים מזקינים בשנות דור בפרק זמן קצר, שבהם שוהים ילדיהם בחדר הזה.

באותם ימים היה לנו כבר ותק בפגייה, חצינו את מסלול החתחתים הארוך של חמצן, אינפוזיות וזונדות, עברנו מצידה הימני של הפגייה, שם הוחזקו המקרים היותר קשים, לצידה השמאלי, שם הוחזקו תינוקות בדרכם הביתה. זאת הייתה נישה קצת יותר שקטה והרבה פחות אינטנסיבית. רוב הזמן המכשירים לא צפצפו שם, והתינוקות כבר יכלו לבכות באופן נורמלי, משוחררים מצינורות חמצן משתיקים.

באווירה היותר רגועה הזאת, יכולתי לשים לב לשכנים שלנו, וכששני מבקרים חדשים נכנסו לפגייה, הרמתי את עיניי בסקרנות. הם באו לבקר את בתם שנולדה באותו יום. ילדה מדהימה עם ראש מעוטר בשיער שחור, שנולדה שישה שבועות לפני הזמן, ושעריסתה ניצבה לא רחוק מזאת של בני. ההורים הטריים היו הראשונים שנכנסו לראות את התינוקת. זאת הייתה ללא ספק בתם הראשונה, והם נראו מעט מבולבלים, אך לא מבוהלים. אחריהם נכנסה סבתא גאה חדשה, אישה חסידית בשנות העמידה בכיסוי ראש. אי אפשר היה שלא להבחין באושר הרב שלה מלידת נכדתה הראשונה.

בעודם בוחנים באהבה ובפליאה את התינוקת הרכה ששכבה באינקובטור, נראה כאילו פניהם המאירות מקרינות אור על חדר הפגייה העגמומי. הם ניגשו אל האחות האחראית ושאלו אותה כמה שאלות בסיסיות בקשר לבריאותה של הילדה והיכולת שלה לאכול ולנשום, ואחר כך הם פנו לצאת. הכל נעשה עם חיוך קורן וחזרה על המלים "ברוך ה'". נראה כאילו הם קיבלו בשלווה מלאה את התפנית הפתאומית הזאת בחייהם.

בתור צופה מן הצד, הייתי המום. שלא כמוני, הם לא המטירו על האחיות שאלות על כל פרט ופרט לגבי משקלה של בתם, מצבה, הטיפול, העתיד… לא היה להם עניין לדון באפשרות של דום נשימה או דופק איטי. גם אני רגיל לומר כל הזמן "ברוך ה'", אבל זו ממש לא הייתה התגובה הראשונה שלי כשביקרתי את בני בפעם הראשונה. חשבתי על ההבדל בינינו. ברור שהאמונה שלהם באלוקים עומדת על קרקע יציבה יותר מזו שלי, אבל האם הקבלה הרגועה שלהם ראויה להערצה או שהיא נאיבית? היה לי קשה להחליט.

כמה ימים אחר כך שוחרר הבן שלי מהפגייה, ומאז לא פגשתי שוב את המשפחה החסידית ההיא. שבועיים אחר כך חגגנו את בריתו של בננו, ואני ראיתי שלב זה בחיינו כסגור. התינוק תפקד מצוין, מה יכול להשתבש עכשיו? כפי שהתברר לנו, הרבה. החל ברפלוקס מדאיג, וכלה בחוסר הצלחה להשלים את הפער ההתפתחותי. החיים כבר לא היו פשוטים. מצאנו את עצמנו מתאמצים לתפוס שליטה בחיינו, דרך מעגל אינסופי של רופאים חדשים, מטפלים ותרפיסטים. תעדנו כל מילה שהם אמרו, בררנו וחקרנו בנסיון להשיג שליטה, אך לשוא.

כשלבסוף אובחנה בעיה חמורה, ביליתי שעות על גבי שעות בחיפוש נואש אחר כל שביב מידע שאפשר למצוא על הבעיה הזאת – ההיסטוריה שלה, טיפולים, תרפיות ותחזיות. אילו אצליח לשלוט בכל גורם שמשפיע על חייו של בני, אולי אצליח לרפא אותו?!

ואז, בלילה אחד, חלמתי על המשפחה החסידית מהפגייה. אמנם ראיתי אותם רק פעם אחת, אבל זה הספיק לי כדי לדעת שהם לעולם לא היו מגיבים כמוני. באותה עת הטלתי ספק במה שעמד מאחורי תגובתם, אבל עכשיו כבר התחלתי להבין אותם. מעשיהם לא היו מטופשים או נאיביים, כפי שחשדתי בתחילה. הם הבינו את מה שאני ברוב עוניי לא הבנתי: שהשליטה אינה בידינו, הייתה להם הבנה עמוקה של עקרונות האמונה. חקירות ובירורים כן. שליטה לא.

אני האמנתי שאילו אשאל את האחיות על כל פרט ופרט בטיפולו של בני, הוא יישאר בריא. הם הבינו שלמרות כל התערבות מצדם, התוצאה הסופית נתונה בידי אלוקים. הם לא חשבו, כפי שחשדתי בתחילה, שאם רק יאמינו ויתפללו הכל יהיה בסדר, אלא הבינו שאלוקים נמצא בשליטה מלאה על גורלה של נכדתם. ובעוד שהם רצו להבין את מצבה, ואף שאלו כמה שאלות בנושא זה, הם לא ניסו, כמוני, לשלוט במצב. תחקור של האחיות לא ישנה את העובדה שאף אחד מההורים, האחיות או אפילו הרופאים אינו ממונה על התוצאה הסופית. הכל בגדר של השתדלות.

כשחשבתי והעמקתי זמן מה באמונתם הפשוטה, קיבלתי את הכוח לעמוד מול האתגר שלפניי. אתגר שלא היה מונח בשעות של חקירות ובירורים, אלא בקבלה פשוטה של רצון האל. במקביל, המשכתי לחקור ולברר על השיטות והטיפולים האפשריים, ולא היססתי גם לשאול את הרופאים, אבל עכשיו היה זה מתוך אחריות הורית סבירה הנדרשת במצב כזה, לא מתוך אמונה שגורלו של בני תלוי במעשיי.

כן, אשתי ואני מתפללים ואומרים עליו תהילים בכל יום. אנו מתפללים שהרופאים המטפלים יהיו שליחים טובים, ושהוא יקבל את הטיפול הנכון שיאפשר לו לנהל חיים מלאים ומשמעותיים. אנו מתפללים שאלוקים יוביל אותנו לרופאים המתאימים, שאבחנותיהם תהיינה נכונות ושהם יצליחו לטפל במגוון הבעיות הרפואיות שלו. מעל לכל, אנו מתפללים שאלוקים ייתן לנו את הכוח לקבל את בננו כמו שהוא, על צדדיו החזקים כמו גם החלשים, בדיוק כפי שאנו מקבלים את צדדיהם החזקים והחלשים של יתר ילדינו.

אני מתפלל שאלמד לקבל כל מצב בחיים מתוך אהבה ושמחה, ואני מבקש שאלמד להכיר בכך שכולנו נישאים תמיד בידיו החזקות של אבינו האוהב. וכי יכול להיות מקום טוב מזה?

*****

האמונה נותנת לנו כוח לחיות, לשרוד, ולהתמודד עם אתגרים לא פשוטים. פשוט וברור שאסור לשבת בחיבוק ידיים ולצפות לניסים, אך מעבר למאמץ והשתדלות בסיסית שאנו מצווים עליה, חשוב לדבוק בעוז באמונה ולדעת שהכל לטובה.