אדם יכול להתפתח רק אם הוא מרגיש שמח ואהוב

יצחק שוורץ, ראש ישיבה מוכשר ומוערך, משקיע את כל כולו למען תלמידיו הרבים. מלאכת החינוך ו"בניית האדם" מעסיקה אותו רוב שעות היממה והוא לא פנוי להתעסק בעניני העולם הזה. אשתו ובני ביתו תומכים בו ומאפשרים לו להתמסר כולו למלאכה חשובה זו. יום אחד, עקב שמחה במעונו, הוא נאלץ להיכנס בעצמו לבנק לבצע פעולה של משיכת כספים מחשבונו. הוא רשם המחאה על שם עצמו, חתם וציין תאריך, והתייצב בתור להפקיד את הצ'ק ולקבל את הכסף. תוך כדי עמידה בתור הוא הרהר לעצמו מתי לאחרונה דרכה כף רגלו בבנק, אך הוא לא הצליח להיזכר. לאחר שהמתין כחצי שעה בתור הוא כמעט התייאש ועזב את הבנק, אך דלף פנימי כפה עליו להישאר, ובסופו של דבר תורו הגיע. הוא מצא את עצמו מגיש לפקיד שמעבר לדלפק את הצ'ק שכתב. בעודו ממתין, הבחין יצחק כי הפקיד, מביט עמוקות בהמחאה שהגיש, ומתמהמה. פניו הולכות ומתכרכמות, ולבו של יצחק משתומם.

"אמור נא?", הרים הפקיד את ראשו אחר דקת הרהורים, "מי הוא בעל הצ'ק הזה?" יצחק השיב כי הוא בעל הצ'ק. הוא ניסה לחשוב מה לא בסדר בצ'ק או מה הבעיה בחשבון, שהרי עד כמה שהיה זכור לו, חשבונו עומד ביתרת זכות. קולו של הפקיד הרצין, עבר לטון מפחיד וחודר: "האתה הוא יצחק שוורץ?" יצחק הנהן לחיוב, "אני הוא יצחק שוורץ, אני ולא אחר".

הפקיד כמו שכח היכן הוא נמצא ונהם בקול: "האתה הוא שוורץ שלמדת לפני כעשרים שנה בישיבת 'אהלי ישורון'?" "אכן כן", ענה יצחק שהיה גאה להימנות על בוגרי 'אהלי ישורון', אינו מבין מי העומד מולו ומדוע כה זועמים פניו. "ובכן", דיבר הפקיד נחרצות, "אני הוא אלי סיימון מצרפת, אני הוא זה שאיני מוחל לך ולכל בני החבורה ב'אהלי ישורון'". יצחק נחרד מעוצמת ההתקפה המילולית, אך בטרם היה סיפק בידו לעכל את הנאמר המשיך הפקיד: "עשרים שנה חלפו מאז, עשרים ימי כיפורים עברו עלי שלא הייתי מסוגל להסיר מלבי טינה עליכם ולמחול לכם. הגעתי אז מצרפת, זר ובודד, ואתם לעגתם לי ודחיתם אותי. ניסיתי בכל כוחי להשתלב בחבורתכם, צמאה נפשי להתעלות איתכם, אלא כנראה שאפי או פרצופי לא נשא חן וחסד לפניכם".

יצחק עמד נדהם. הוא רצה לומר משהוא, אלא שאלי סיימון לא נתן לא להשחיל מילה ולא חדל מלהאשים. מרובד עמוק בלב עלו דבריו כדורבנות, והכאב שעליהן – טרי היה ומר, כאילו רק עתה אירעו הדברים: "אתם עליתם והתעליתם בלימוד ופניתם להרביץ תורה ולהקים דורות. בעוד שלי גרמתם במו ידייכם להתרחק ולסגת מחיים של תורה. הרגשתי שאם כך מתנהגים בחורי ישיבה, חלקי לא יהיה עימהם. אהבת הכסף סחפה אותי, ומהר מאוד פרקתי עול. הגעתי לפקידות בנקאית בעוד שחברי מהישיבה מתענגים על מבועי תורה. על כך לא מחלתי ואיני מסוגל למחול".

לרגע ראה רבי יצחק את עצמו ניצב בפרוזדורי ישיבת 'אהלי ישורון' של לפני עשרים שנה. הוא בחור צעיר, ה"שפיץ" של הישיבה, מולו סיימון הצרפתי המטיח בו דברים. אכן, חבורה מעולה של למדנים הייתה להם שם, חדדו זה את זה בהלכה, אך סיימון תמיד היה מבחוץ. זכרונות הציפו אותו והוא לא ידע היכן "לקבור את עצמו".

מאחור המשיכו האנשים לפנות אל פקידים אחרים, רק בדלפק זה נמשכה השתיקה, אלי סימון המטיר עוד מילות תוכחה על יצחק, וזה האחרון המום היה, לא ידע את נפשו: "אין לי טעם בחיים, אין לילדי טעם רוחני בחייהם, והכל בגללך…". כאשר התעשת יצחק, החל מתחנן על נפשו בדמעות שליש, אך אלי סיימון כבר המשיך להתעסק בזעם במשיכת הכסף, כמו אינו שומע את תחנוניו. הגיש לו את הסכום שביקש והניח על הדלפק, מונה את השטרות בזו אחר זו ומגיש ליצחק שוורץ את העט לחתימה, תוך התעלמות מופגנת מהרעד האוחז בו: "עכשיו אתה מגיע? עכשיו אתה רועד?", סינן לעברו בכאב בן שנים, "בשעתו ידעת לרחק, הנחתי לי לרעוד בבכיי בלילות, מה יש לי מכך עכשיו? במה יכול אתה להועיל לי עכשיו? כסף יש לי אך בית של תורה אין לי, אתה הוא זה שאיבדת אותי משני עולמות".

סופה של אותה תוכחה, שלא זזו משם עד שקבעו ללמוד ביחד מידי ערב, ולנסות בקירוב זה לכפר על אותו ריחוק. שיעור התורה שביניהם מניב פירות, ואלי סיימון זוכה לראות טעם בחייו. יצחק האמין שניתן גם לתקן, והוא עשה זאת.

עם חלוף הימים נדהם יצחק להתוודע לכך, שבעצם אלי סיימון אינו משמש כלל כפקיד בסניף בנק זה. אלא שבדיוק באותו יום חסרים היו פקידים באותו סניף, ומנהל הבנק עמל להשיג פקידים מסניפים אחרים. כך מצא אלי סימון את עצמו בסניף אליו נכנס יצחק. מלבד זאת, גם יצחק, כאמור, אינו נכנס לסניף הבנק בדרך כלל, רק המצב המסוים אליו נקלע, בעטיו לא היו בני הבית מסוגלים לגשת לבנק – הביא אותו באותו יום להגיע אל הסניף. בדיוק באותו יום שבו ישב  שם אלי סיימון. בנק חסר פקידים הנאלץ לגייס פקיד ממרחק, ראש ישיבה עסוק הנאלץ להיכנס לבנק. יד המקרה? צירוף מקרים? כנראה שלא!.. נסתרות דרכי השם. בדרך זו בחר כנראה יושב מרומים להפגיש לב כאוב עם לב שהכאיב, בכדי לקרב את הלבבות ולהביאם לידי מחילה ואהבה.

*****

אמרו חז"ל: "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" וכן "גדול המלבין שיניים לחברו יותר מהמשקהו חלב", כלומר יותר חשוב לחייך ולהאיר פנים לזולת מאשר לתת לו משקה. אדם יכול להתפתח רק אם הוא שמח ומרגיש רצוי ואהוד. בייחוד כאשר נמצאים בחברת אנשים שרחוקים ממשפחתם, שהגיעו ממקומות שונים, שמדברים בשפה שונה, בעלי מנטליות שונה,  חייבים לתת להם הרגשה טובה,  חייבים להעניק להם את תחושת החברות, את תחושת הביחד. כולנו נבראנו בצלם אלקים. נלמד לקבל על אדם בשמחה ובמאור פנים, ונזכה כולנו להנות מהמאור שבתורה! יחד שבטי ישראל!

עובד מ-"נפלאותיו לבני אדם" של ברוך לב