קריאה לראשי תעשיית ה-IT: העסיקו נפגעי פוסט טראומה

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הינו אחד הימים העצובים בלוח השנה הישראלי. יום שאנו מציינים וזוכרים בו את פניהם הצעירות של עשרות אלפי גיבורות וגיבורים, אשר נתנו את נפשם במהלך שירותם הצבאי על הבטחת קיומה של מדינת ישראל. לצידם של הנופלים ישנם גם החיים, פצועי גוף ונפש, אשר חיים לצידנו, כאשר הנוהג שנוצר סביב יום הזיכרון הוא שגם גבורתם מצוינת במסגרתו. במאמר זה אני מבקש להאיר זרקור על מצבם התעסוקתי של נפגעי פוסט טראומה כתוצאה משירותם הצבאי, ועל האחריות שיש גם לנו, כמעסיקים בעולמות ההיי-טק, הטכנולוגיה וה-IT, כלפי אותם אנשים שחיים בקרבנו ולא תמיד אנו מודעים מספיק לסערת הנפש המתחוללת בתוכם.

בעשורים הקודמים השם של התופעה היה "הלם קרב", כשבעשור האחרון הוא התפתח לכיוון של "פוסט טראומה". את ההפרעה הזו בהקשרה הצבאי מפתחים על פי רוב חיילות וחיילים שנחשפו לאירועים שבהם ריחפה מעליהם סכנת חיים – במהלך לחימה בקרב, תאונות אימונים, ועוד. אותם אנשים על פי רוב אינם לוקים כלל בגופם, אלא שהצלקות הנפשיות מהאירועים שעברו אינן מרפות מהם ומקשות עליהם את החזרה לחיי שגרה-נורמטיביים. פעמים רבות הם כלל לא יהיו מוכרים כנכי צה"ל, ודרגות החומרה של נכותם תהיה מוגדרת כקלה יחסית. יחד עם זאת, הפגיעה הזו תלווה אותם לכול אורך חייהם – האישיים, המקצועיים, המשפחתיים.

"עבודה ומקצוע הם חיוניים לכל אדם, אבל הם חיוניים שבעתיים עבור נפגעי פוסט טראומה. עבודה מספקת לנפגע פוסט טראומה מסגרת לחייו, משמעות, סיבה לקימה בבוקר, ומהווה חלק חיוני בטיפול ובהתמודדות שלהם להשתלבות אמיתית ומיטבית בחברה שסביבם"

חשש ובושה 

הקשר התעסוקתי-מקצועי אנו רואים מקרים שבהם עובד או עובדת כלל לא מספרים למעסיק שלהם על הלקות שממנה הם סובלים. הם מתביישים או חוששים שהמעסיק יעדיף מועמדים אחרים על פניהם. כאן ברצוני להעלות את השאלה – איך הגענו, כחברה מגויסת ומשרתת, שאנשים שנפגעו במהלך שירותם הצבאי מתביישים או חוששים לספר על כך למעסיק עתידי? הדבר מלמד רבות עלינו כחברה וכבני אדם, ולצערי זה לא מוציא אותנו במיטבנו.

גם עובד שנקלט ונתקל בקשיים במקום העבודה עקב עברו – יחשוש אם לספר למעסיק את הסיבה האמיתית לקשייו, ושזו נוגעת לעברו הצבאי ולהיותו פוסט טראומטי. הוא יחשוש מלקבל כתף קרה או חוסר הבנה. גם אם סיפר – הוא יחשוש שמא הדבר ישמש כנגדו בשלב כזה או אחר במקום העבודה.

חשוב להבין – עבודה ומקצוע הם חיוניים לכל אדם, אבל הם חיוניים שבעתיים עבור נפגעי פוסט טראומה. עבודה מספקת לנפגע פוסט טראומה מסגרת לחייו, משמעות, סיבה לקימה בבוקר, ומהווה חלק חיוני בטיפול ובהתמודדות שלהם להשתלבות אמיתית ומיטבית בחברה שסביבם.

פה בדיוק נכנס הצורך שלנו כמעסיקים ומנהלים – בפרט בעולמות הטכנולוגיה – לבוא ולהיפתח גם לאוכלוסייה הזו. אנו פועלים רבות כל כך לשילוב של אנשים בעלי צרכים מיוחדים וציבורים שונים בתוך התעשייה, ואסור שנפנה את גבנו גם לאוכלוסייה הזו של נפגעי הפוסט טראומה. מוטלת עלינו החובה להיות אמפטיים, להכיל את השונה, להיות קשובים לצרכים של עובדים אלו, לתת להם את התחושה וההרגשה שהם יכולים לבטוח בנו.

זה לא רק מעשה חברתי טוב, וזו לא רק תרומה לקהילה. חשוב לדעת – העובדים פגועי הפוסט טראומה יביאו את הנאמנות שלהם, את החוזקות שלהם, את עוצמות הנפש שלהם, וייתנו לארגון לא פחות מאשר הם יקבלו ממנו. הם יעריכו את ההזדמנות, את האוזן הקשבת, את ההכלה, וייתנו חזרה פי כמה וכמה. צריך לראות ולהכיר דוגמאות של אנשים כאלו כדי להבין עד כמה הדבר הוא כך.

לסיכום, נפגעי הפוסט טראומה משירותם הצבאי כמהים להשתלב בחברה, ליצור, לעבוד, ללמוד, לחיות. הם מביאים את המורכבויות שלהם למשוואה התעסוקתית, אבל במחשבה נוספת – האם אין כולנו מורכבים במידה כזו או אחרת? תנו צ'אנס לנפגעי הפוסט טראומה, חשבו עליהם לא רק היום, כאשר שירי יום הזיכרון נשמעים ברקע, ועשו ככל שביכולתכם כדי לשלבם בארגון שבו אתם פעילים.

הכותב הינו מנכ"ל ומייסד פרולוג'יק, משמש בתפקיד יו"ר בהתנדבות של עמותת "שמרו נפשם", עמותה ללא כוונת רווח העוסקת בטיפול וסיוע לנפגעי פוסט טראומה במהלך שירותם הצבאי ולבני משפחותיהם.