הדרת הנשים בהיי-טק – בעיה לאומית

אל"מ יעל גרוסמן עומדת להיכנס בקרוב לתפקיד מפקדת יחידת לוטם באגף התקשוב, והיא תועלה לדרגת תא"ל – כך החליט בשבוע שעבר הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי. הכותרת של הידיעה שפרסמנו בנושא זה מתחילה במילים: "אישה שנייה בתפקיד". עצם העובדה שבמאה ה-21 יש צורך לציין ליד מינוי בכיר בצה"ל שזו אישה שנייה בתפקיד מלמדת על מציאות מדאיגה.

נכון להיום, בפורום המטה הכללי חברה רק אלופה אחת – הפרקליטה הצבאית הראשית, עו"ד יפעת תומר-ירושלמי. גם היא השנייה בלבד בתולדות צה"ל – האלופה הראשונה הייתה מי שהיא כיום שרת הכלכלה, אורנה ברביבאי. יתר על כן, גם שיעור תתי האלופות זניח, ועל פי נתונים שפרסם מרכז דדו של צה"ל עצמו, הוא עומד על 4% בלבד מכלל תתי האלופים (נכון לחודש מאי האחרון). עוד הוכחה למצב העגום מצויה בנתונים שפרסם דובר צה"ל, שלפיהם מאז 2019 ביצע הרמטכ"ל כמה סבבי מנויים, בהם קודמו 14 אלופים, ורק אחת מהן – אישה.

זה לא נשאר בצבא, כמו בהרבה דברים אחרים: שילוב הנשים בכלל ובתפקידי ניהול בפרט במגזר העסקי ובהיי-טק – גם הוא נמוך מאוד כבר שנים, גם אם במגזרים מסוימים כמו הבנקאות המצב יותר טוב. השבוע קיבלנו הוכחה לכך בדו"ח השנתי של ארגון מעלה, שלפיו ההיי-טק הוא הענף שהכי פחות משלב נשים בתפקידים בכירים. רק 15% מכלל המנהלים הבכירים בהיי-טק הם מנהלות. זה נתון שקטן ביותר מחצי מהממוצע בכלל ענפי המשק, שעומד על 32.5%.

כל עוד יש רק אלופה אחת ושתי תתי אלופות בצמרת צה"ל, כל עוד הכנסת והממשלה לא מקפידות על ייצוג שווה לנשים וכל עוד שיעור המנהלות בהיי-טק הוא 15% בלבד, החברה הישראלית תמשיך להיות לא שוויונית, ובתוכה הענף שמתיימר להוביל אותה

ענף ההיי-טק נמצא באור הזרקורים בנושא זה, כי הוא מציג את עצמו כענף מכיל, ככזה שהשוויון וההכלה עומדים לנגד עיניו. חברות ממהרות לפרסם פעילויות שלהן בנושא, ולכתוב בהודעות כאלה ואחרות עד כמה הן מקבלות נשים, להט"בים, חרדים, ערבים ועוד. זאת גם, במידה רבה, הציפייה מהן. אלא שהנתונים מוכיחים שהודעות יח"צ לחוד ומציאות לחוד.

אולם, המצב העגום לא מתחיל שם, ואפילו לא בצה"ל, אלא בבתי הספר: שיעור הבנות שפונות ללימודי מתמטיקה, מדעים ופיזיקה – או, כפי שמכנים זאת כיום, "בגרות היי-טק" – עדיין קטן מאוד. יתרה מזאת, קיים פער רחב בין מספר התלמידות שעושות את הבגרות הזאת לזה של הסטודנטיות במקצועות הטכנולוגיים באקדמיה.

למה זה קורה?

יש סיבות שונות מדוע מצב שילובן של הנשים בהיי-טק בכלל, ובדרגים הבכירים בפרט, כה רע, ויש שלל תיאוריות בנושא. זה קשור להנהלות החברות, לחינוך, לשירות הצבאי ועוד, אבל גם לסוגיות תרבותיות ולשילוב של עבודה וחיי המשפחה, בפרט כשעובדות ההיי-טק הופכות לאימהות, או כשהבוס לא רוצה שהעובדת הפוטנציאלית תיכנס להיריון, גם אם הוא לא אומר את זה בראיון העבודה. אגב, המחשבה שאישה שזה עתה נולדו לה ילדים תהיה מוגבלת בשעות העבודה לא נכונה ולמעשה מיותרת בעידן העבודה מרחוק או ההיברידית.

אין אשם אחד במצב הזה. זוהי שרשרת שקשורה בארגונים, בתרבות ובשיח נכון. הוא נגרם, או לא מתוקן, גם כי אין גוף ממלכתי שמסוגל לקבל החלטות, לשים את הנושא הזה על סדר היום ולפעול מול המסגרות שמייצגות את כלל מסע החיים של הנשים (והגברים): מבית הספר, עבור בשירות הצבאי ובאקדמיה, ועד למרכזי המיון, לחברות ההשמה ולמקומות העבודה.

כדי לפתור את המצב, כדאי שנשים שרוצות ללמוד את מקצועות ההיי-טק ולעבוד בענף לא יוותרו לעצמן, בגלל הצורך לגדל ילדים, התרבות שממנה הן באות או כל סיבה אחרת. כמו כן, נדרש שינוי תפיסתי אצל המפקדים בצבא – ובראש ובראשונה הרמטכ"ל, ואצל המנכ"לים והמגייסים בחברות ההיי-טק (ולא רק במגזר זה, אלא בכל חברה). כל עוד יש רק אלופה אחת ושתי תתי אלופות בצמרת צה"ל, כל עוד הכנסת והממשלה לא מקפידות על ייצוג שווה לנשים וכל עוד שיעור המנהלות בהיי-טק הוא 15% בלבד, החברה הישראלית תמשיך להיות לא שוויונית, ובתוכה הענף שמתיימר להוביל אותה. זו לא בעיה של נשים בלבד אלא של כולנו וענף ההיי-טק, שמתואר כקטר של המשק, חייב להיות חלוץ גם בנושא זה.