חסימת האינטרנט ברוסיה – עוד סימן לחולשת המערב

המלחמה העקובה מדם באוקראינה, שהחלה לפני יותר משבועיים, מתנהלת גם בזירת האינטרנט והמדיה הדיגיטלית. לצד שימוש בהתקפות סייבר בלתי פוסקות, רוסיה נאבקת בזירה הפנימית שלה, במטרה לצנזר ולחסום מידע שזורם ברשתות החברתיות, באתרי החדשות ובכל היישומים שמקובלים כיום גם ברוסיה.

כפי שדיווחנו השבוע, הרגלוטור האחראי על האינטרנט ברוסיה, חסם את הגישה לרשת, כמו גם לאתרי חדשות עצמאיים שפועלים ברוסיה, שאינם משדרים את התעמולה שמשודרת באתרים הממשלתיים בשליטת נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין.

בכך מצטרף פוטין לשורה שהולכת ומתארכת של שליטים במדינות לא דמוקרטיות שונות, ששמים יד על השאלטר, סוגרים את ברז האינטרנט, ובכך מנתקים את המדינה מהעולם החיצון.

בין המדינות ניתן למנות את סין, שמצנזרת באופן קבוע וגלוי את האינטרנט, וכן מדינות בדרום אמריקה, צפון קוריאה ומדינות ערב. במרץ 2014 נשיא טורקיה, ארדואן, כשהיה אז עדיין ראש ממשלה, חסם את טוויטר, כי מתנגדיו העלו שם פוסטים שהאשימו אותו בשחיתות, והוא נימק זאת כאיום על שלטונו. אחר כך ביצע חסימות זמניות לאתרים כמו יוטיוב, ואפליקציה מקומית המאפשרת לגשת לאינטנרט דרך מכשירים ניידים. בעקבות לחץ בינלאומי, חזר בו ארדואן והחזיר את הפעילות.

עלייה ב"החשכות" הרשת הביאה לנזקים כספיים חמורים למדינות

מחקר של מכון העוקב אחר פעילות הרשת, שפורסם עוד לפני פרוץ המלחמה באוקראינה, גילה כי בשנת 2021 חלה עלייה של 36 אחוזים בהיקף הנזק שנגרם למדינות שסגרו את הרשת, ונזק זה עמד בשנה שעברה על 5.5 מיליארד דולר. חסימת האינטרנט הזו פגעה ב-486 מיליון אנשים בשנת 2021 – 80 אחוזים יותר מאשר בשנת 2020. הארגון בדק מדינות בהן בוצעה האפלה מוחלטת של פייסבוק, טוויטר, וווטסאפ, לצד פעולות שגרמו להאטה מכוונת של הרשת, עובדה שניטרלה למעשה את היכולת להשתמש ביישומים ואיפשרה במקרה הטוב שיחות קוליות או SMS.

סגירת האינטרנט היא סכנה לכלכלה העולמית, מאחר שתשתית האינטרנט מהווה כלי חיוני לעבודה של ארגונים ועסקים, שמשתמשים ברשת לפרסום עסקיהם, וגם כדי לנהל אותם ברמה קריטית ביותר. מיאנמר, שעברה הפיכה צבאית בשנה שעברה, סבלה מהאפלות של הרשת בתדירות גבוה, וחוקרים העריכו כי הנזק לכלכלתה עקב כך היה 2.8 מיליארד דולר.

סגירת הרשת היא מהלך קיצוני, שפוגע באחת מזכויות היסוד של כל אדם בעולם – לקבל מידע בכל מדיה אפשרית. אינטרנט ותקשורת הוגדרו מזמן כצרכים בסיסיים של אנשים, ובעולם האקדמי מוסיפים אותם כנדבך לפירמידת הצרכים של מאסלו, קרוב לשכבה בה מצוינים המזון, הביטחון ויתר הצרכים של האנושות.

פגיעה באינטרנט מהוו ההפרה של הסדר העולמי, לפיו המדינות החופשיות אינן מתערבות בפעילות הרשת, הן אינן מנהלות אותו. יש גוף בינלאומי שמנתב את כל תעבורת הרשת, ובמדינות שונות הניהול הוא על ידי גופים אזרחיים, כגון איגוד האינטרנט הישראלי, שאינו כפוף לשום גוף ממשלתי, מלבד לגופי ביטחון שתפקידם לאבטח את התשתיות הפיזיות שמאפשרות את התעבורה מישראל ואליה.

גם האינטרנט הוא כלי ניגוח. מלחמה של רוסיה נגד אוקראינה. צילום: BigStock

ההסכמה שלא להתערב באינטרנט

עד 2005 אז ארצות הברית שלטה בפועל על מרבית שרתי האינטרנט בעולם, מכוח היסטורי, מאחר שהאינטרנט החל כמיזם של משרד ההגנה האמריקני. עד אז נמנעה ארצות הברית מלהודיע כי היא מסירה את השליטה ברשת מטעמים של מלחמה בטרור, לכאורה. עובדה זו יצרה התנגדות מקרב מדיניות רבות, כולל ברית המועצות של אז וסין. בדיונים שנערכו בוועדות של האו"ם היה שלב של משבר אמיתי, שבו איימה ארצות הבית להפסיק לממן את פעילות הרשת. הפתרון היה שניהול הרשת הופקע, לכאורה, אבל בפועל, לפי ויקיפדיה, 13 מתוך 15 שרתי השורש (שרתי העל המפעילים את הרשת) מצויים בשטחה של ארצות הברית, ומכאן בפועל שהיא גם המממנת הראשית של הרשת העולמית. כך נוצרה אמנה בינלאומית עם קוד אתי מוסכם, שממשלות נאורות וחופשיות מסירות ידן מהשאלטר שמכבה את הרשת.

המהלך של פוטין, שהרשה לעצמו פשוט לנתק את הרשת, חושף עוד פן של חולשה של המערב, שמהווה את את אחת הסיבת למתקפה של רוסיה על אוקראינה, מבלי שאף אחד עוצר אותה. ארצות הברית, שמובילה את הסנקציות הכלכליות, לא הגיבה בשום דרך על מהלך הסגירה, ולא הפעילה שום אמצעי לחץ נוסף בתחום זה.

שורה תחתונה: הסגירה של האינטרנט הופכת להיות אופציה יותר ויותר נפוצה בשימוש בידי דיקטטורים, שמבינים כי העולם משתנה, המידע כבר לא רק בשליטתם ומהפכות לא מעטות. משטרים ושליטים איבדו את כיסאם בגלל המחאה החברתית, בגלל היכולת לנהל מאבקים באמצעות פלטפורמת האינטרנט, ורודנים מבינים יפה מאוד שהאינטרנט עלול לסבך אותם בצרות.

בישראל לפני המלחמה היה שיח באינטרנט שהעלה דאגה לפגיעה בדמוקרטיה, בעקבות הצעות חוק שהועלו בממשלה ובכנסת, שנועדו להילחם בתופעת הפייק ניוז, שיימינג ובריונות – מטרות חשובות, אבל התוצאה שלהן היא התערבות ממשלתית בתכנים ויכולת לסגור ברזים מסוימים. מיותר לציין שאין זה דומה למה שעושים רודנים כמו פוטין ואין מקום בכלל להשוואה, אבל כאשר מדינה מתחילה לחורר את כלל הברזל הבסיסי לפיו היא לא שמה יד על השלאטר אלא נאבקת בתופעות בדרכים אחרות, זהו מדרון חלקלק שאיש אינו יודע לאן הוא יגיע, מבלי שאיש ירצה בכך.

וזהו הלקח החשוב שכולנו צריכים ללמוד מהמלחמה הקשה באוקראינה – חופש המידע אינו נתון לשיקול של ראשי מדינות, והוא שקול לזכות לקבל חשמל, מים, ביטחון ופרטיות.