פגסוס לא לבד: בכל יום רומסים את זכויות הפרט בשם הטכנולוגיה
התחקיר שגילה את השימוש הנרחב של המשטרה בתוכנה של NSO עורר זעם בציבור ● אבל יש לא מעט רמיסות נוספות של הפרטיות, שצריכות להדאיג אותנו לא פחות
השבוע טלטל את המדינה תחקיר שפורסם בכלכליסט, שגילה שהמשטרה משתמשת בתוכנת פגסוס של NSO כדי לעקוב אחרי אזרחים ישראלים. בחלק מהם היא חשדה שביצעו עבירות ובחלק אחר – שהם אולי יבצעו. כל זאת, לפי התחקיר, בוצע ללא צו של בית משפט, שמתחייב בחוק לגבי האזנות סתר.
בשלב זה לא ברורים כל המקרים שבהם היא עקבה אחרי אזרחים ומה היא בדיוק חיפשה. התגובות של המשטרה היו מבולבלות וסותרות אחת השנייה: מהכחשה מוחלטת ועד להודאה שאכן נעשה שימוש בתוכנה, אבל רק באופן חלקי – כלומר, רק מרגע שהוחלט על המעקב. היום (ה') שינה המפכ"ל, קובי שבתאי, את גרסתו ואמר שהמעקב נעשה אחר עבריינים וכאלה שמסכנים את ביטחון הציבור, ו-"אם היו חריגות – נתקן".
המשטרה תתקן שימוש לא ראוי של עצמה. האמנם? המפכ"ל, קובי שבתאי. צילום: משטרת ישראל
סביר להניח שהפרשה תלווה אותנו עוד הרבה זמן, ועוד פרטים יתבררו בהמשך. לא מן הנמנע שאחת המסקנות ממנה תהיה שינוי החוק ועדכונו לגבי שימוש בעתיד בפגסוס ובתוכנות מעקב נוספות.
עוד ב-"זירה": איכוני השב"כ, מתקפות הסייבר – וזה לא נגמר שם
פגסוס היא לא התוכנה היחידה שנמצאת בשימוש רשויות, חברות וגופים שונים, שהתוצאה שלה היא פגיעה בפרטיות ורמיסת זכויות בסיסיות של כל אדם בחברה דמוקרטית. לא צריך ללכת רחוק: במשך שנתיים אנחנו עסוקים בדיונים שעולים שוב ושוב בתוכנות של השב"כ, שעקבו בגלים הראשונים של הקורונה אחרי אזרחים שבאו במגע עם מאומתים. באחרונה עלתה ההצעה להשתמש באיכוני השב"כ שוב על הפרק, אבל באותה מהירות שהיא עלתה – כך היא ירדה. במקרה של שירות הביטחון הכללי רב הנסתר על הגלוי, כי זולת מתי מעט, אף אחד לא באמת יודע באילו תוכנות הוא משתמש.
אולם, זה לא מסתיים במרחב הביטחוני-משטרתי, ששם אפשר עוד למצוא צידוק לשימוש מוגבל ומפוקח בתוכנות שכאלה, כדי להציל חיי אדם. מה גם שרמיסת הפרטיות לא מסתכמת במעקבים. חדשות לבקרים אנחנו שומעים על דליפה של מאגרי מידע, ולא בהכרח בגלל פריצות סייבר, על פניות לאזרחים עם הצעות לרכוש או להשתמש בשירות, המבוססות על כלים טכנולוגים שמאפשרים לחברות לקבל מידע חסוי עליהם, ועל חוסר באכיפה משמעותית, שמרתיעה אנשים מלהשתמש במידע אישי כדי לגרוף רווח או להשיג תוצאה אחרת.
הממשלה והמשטרה צריכות להפעיל את כל הכלים שבידיהן לא רק כדי לתפוס את הרעים, אלא גם לטובת שמירה על זכויות האזרח ועל הפרטיות שלו. זוהי משימה הרבה יותר קשה
נשאלת כאן השאלה: מדוע בכלל יש להתפלא שגופים ממסדיים וממשלתיים לא רגישים לזכויות האדם, כשהמדינה עצמה מתחזקת מאגר נפיץ, חסר תקדים במדינה מערבית, שבו טביעות אצבע, צילומי פנים ועוד מידע אישי של כמה מיליוני אזרחים, שהיו תמימים והחליפו את תעודת הזהות שלהם בתעודה ביומטרית? הממסד מתעקש לקרוא לתעודה הזאת חכמה, על אף שאין בה שום דבר חכם חוץ משבב שחשוף לפריצה ופגיעה חמורה באזרחים.
הפילות שבחדר: הרשתות החברתיות
עוד לא דיברנו על הפילות שבחדר – לא רק שלנו אלא של כל העולם: הרשתות החברתיות. פייסבוק, טוויטר והשחקניות האחרות בתחום הן פלטפורמות שמעצימות את אפשרות המעקב אחרי כל אחד, מבלי שהן תהיינה בלשים או תרכושנה את תוכנת פגסוס (בהנחה שהן באמת לא לקוחות של NSO). הן עצמן ספקיות שירותי פילוח וזיהוי קבוצות של אנשים, שזו מילה מכובסת למעקב אחרי כל פעולה שלנו ברשת, והאזנה לכל שיחה ולכל ציוץ. נכון שזה נעשה בהסכמה, לפחות חלקית, אבל ה-"הסכמה" הזאת מצריכה קריאת חוזים ארוכים ומפותלים, שכמעט אף אחד לא קורא.
מה הפתרון? יש שתי תפיסות לכך: התפיסה האחת אומרת שאי אפשר לעצור את הקדמה וככל שהטכנולוגיה מתקדמת, גדל הפער בינה לבין החקיקה והפעילות הרגולטורית, שמתקדמת בצעדים הרבה יותר איטיים, שלא לומר צעדי צב. מכאן, צריך לצפות לעוד הרבה פרשיות כמו השימוש של המשטרה בפגסוס.
אבל יש גם תפיסה שנייה, שעולה יותר ויותר בשנים האחרונות, וגורסת שממשלות צריכות להפעיל את כל הכלים שבידיהן לא רק כדי לתפוס את הרעים, אלא גם לטובת שמירה על זכויות האזרח ועל הפרטיות שלו. זוהי משימה הרבה יותר קשה, כי בעוד שהמדינה לא צריכה לנהל את החדשנות הטכנולוגיות ולעצור אותה, היא גם לא יכולה לשבת על הגדר ולתת לאלגוריתמים לרמוס כל מטר של פרטיות וזכות לחיות ללא חשש שמישהו עוקב אחריך. הח"כים והממשלה צריכים לחוקק חוקים ותקנות בהגיון ובראייה כוללת. ההוכחה הכי טובה איך לא לעשות זאת היא החוק שהממשלה מבקשת להעביר, שנועד לאפשר למדינה למחוק פוסטים מהרשתות, שייראו למישהו לא מתאימים. המדינה לא צריכה להיות הצנזור, אבל היא חייבת לשכלל בנושא את המערכות המשפטיות ומערכות אכיפת החוק, ולתת להן כלים שיוכלו להרתיע את מי שמפתח את אותן תוכנות שהן לכאורה מסוכנות למדינה ולחברה, ואת הלקוחות המקומיים שלהם.
אנחנו חיים בעידן שבו יש חברות שמייצרות טכנולוגיות מסוכנות לצד מדינה ללא גבולות ברורים וחוקים עדכניים בנושא. זאת, במקום שנחיה במדינה מתוקנת, שמעודדת חדשנות וטכנולוגיה אבל גם מוודאת שלא ייעשה בה שימוש שנוגד את אחד העקרונות הבסיסיים של חיים בחברה נאורה וחופשית: שמירה על פרטיות האזרח ועל שאר זכויותיו.
השורה התחתונה: טכנולוגיות היו מאז ומתמיד בשימוש גדולי הנבלים והעריצים בעולם. מדינה שוחרת חיים וחפצת דמוקרטיה כמו ישראל, או לפחות כמו שהיא מציגה את עצמה, לא יכולה להרשות לעצמה לאפשר לרעים לרמוס אותה.
תהיו רגע במקומם.. מה הייתם בוחרים? כוח ? או סולידריות? מי שיגיד סולידריות שילך לישון על האף, נגמר עידן התמימות, הכל ידוע האדם הוא חלאה, אם רק תהיה לו ההיזדמנות, לכן צריך לפקח עליו גם בניגוד לרצונו רצונו העלק..
1. לא רומסים בשם הטכנולוגיה. אולי רומסים בעזרת הטכנולוגיה. 2. מה ההבדל בין להיכנס למישהו עם צו בית משפט לחשבון הבנק, לשים ציטוט בביתו ולהחרים את המחשב שלו לבין, האסון הגדול של חדירה לטלפון שלו? אין!! העברינים לא רוצים שהדבר יבוצע כי שם הם יכולים עדין להמשיך ולהסתתר. 3. כולם מטפסים על NSO, כאילו הם השטן בהתגלמותו. הם חברה המוכרת נשק סייבר, באישור הממשלה ומשרד הביטחון. מדינת ישראל בוחרת מה לעשות בנשק שהיא רוכשת (רוכשת גם רובים, אקדחים פצצות...). די להתבכין.