בזכות האנונימיות ובגנות ההשמצות

חבר הכנסת זבולון אורלב (הבית היהודי), הגיש אתמול (ג') הצעת חוק, שנועדה לאפשר לאדם שנפגע מטוקבקים באינטרנט, לקבל באמצעות בית המשפט את פרטיו של הגולש המשמיץ.

על פי הצעת החוק, בית המשפט יפנה לספקית האינטרנט ויבקש את פרטי המשמיץ, לאחר שיחליט שאכן יש הצדקה לכך. ח"כ אורלב הגיש את הצעת החוק כתיקון לחוק לשון הרע, שבמתכונתו היום אינו מתייחס לפרסומים באינטרנט.

אפשר לומר שהטוקבקים הם הגרסה המודרנית של מכתבים למערכת. אלא שבניגוד לפורמט הקודם, המודפס, הם מנצלים את אחד מהמאפיינים של הרשת: האנונימיות. זו סוגיה ערכית ומשפטית עימה מנסים מוסדות שונים להתמודד. לצידה, או שמא מולה ניצב הערך הקדוש של חופש הביטוי.

בפסיקה שנקבעה לפני כמה שנים, של קטינה נגד אחת מספקיות האינטרנט, קבע שופט בית משפט השלום בכפר סבא, רמי אמיר, כי "האנונימיות ברשת אינה משהו ערכי או אידיאולוגי, אלא נתון או תוצר שנובע מהעדר הנורמה האוסרת סוג כזה של התבטאויות". השופט אמיר לא פסל, עקרונית, את מתן הזכות לאדם להתגונן מפני אדם אחר, בכך שזהות זה האחרון – תיחשף.

במסמך עמדה שפרסם מרכז המחקרים של הכנסת ב-2006, מצוטטת מיכל אגמון, שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כמי שחולקת על עמדת השופט אמיר: "האנונימיות ברשת מאפשרת לבחון את עמדותיו ודעותיו של הדובר לגופן, ולא על רקע מאפיינים כגון דת, גזע או מין. לפיכך, ראוי לשמור על פרטיותו של הדובר, ככלי להגשמת חופש הביטוי האנונימי".

דעתה של השופטת אגמון מקובלת על חלקים שונים בציבור. אין להכחיש כי תופעת הטוקבקים יצרה תעשיה חדשה, של "שכירי מילים": אנשים מקבלים תשלום ממשרדי יחסי ציבור או מחברות כדי שיכתבו ברשת טוקבקים שליליים על מתחרותיהן, או טוקבקים חיוביים עליהן. מדובר במגיבים סדרתיים, חלקם מקצוענים, שהקורא התמים לא יכול להבחין בכך שהם כאלה. סביר להניח שהם דאגו להסתיר היטב את תחנת הקצה ממנה הם שיגרו את המייל, כדי להקשות על הנפגעים מהטוקבקים לתבוע אותם.

השופט העליון בדימוס יצחק זמיר, במאמר שפרסם בכתב העת ממשל ומשפט, התייחס לתופעת הטוקבקים וכתב, בין השאר, כי "התפתחות האינטרנט תביא ליצירת משפט חדש בשני מישורים: ראשית בעצם השימוש במדיה ושנית לגבי חופש הביטוי".

לפני ארבע שנים יזם ח"כ יואל חסון (קדימה), הצעת חוק שנועדה לחייב גולשים אנונימיים להירשם אצל ספק הרשת. יוזמה זו לא הבשילה לכדי חוק של ממש, בשל הסתייגויות שונות. ההתנגדות להצעה נבעה מהתנגדות עקרונית של הכנסת לכל סוג של רגולציה לתרבות הרשת.

התנגדות דומה צפויה גם להצעתו של ח"כ אורלב. אסור לשכוח שספקיות האינטרנט הן חברות עסקיות, שבונות את הכנסותיהן על אמון הגולש. היכולת של אלמוני להעלות את כל מה שהוא רוצה לרשת, היא הבסיס להרבה דולרים שמתגלגלים בעסקי האינטרנט.

אז מה בכל זאת עושים?

נראה שח"כ אורלב ממקד את המאבק בתופעה, באנשים הלא נכונים. לכאורה הוא רוצה לסייע לקורבנות הטוקבקים להתגונן מפני מלעיזים ומשמיצים. אבל בכך הוא עושה לחברה הישראלית חיים קלים מדי. את תופעת הטוקבקים אפשר למנוע על ידי סינון קפדני יותר של האנשים שעומדים בראש הפלטפורמות שמספקות את שירותי הרשת. הסינון אינו נחשב לצנזורה, כל עוד לאותו מדיום – כלי תקשורת או רשת חברתית, יש כללים שקופים וברורים לפרסום תכנים. במקביל לחופש הביטוי, שאמור למנוע צנזורה, מנהלי האתרים רשאים ואף חייבים לסנן את התכנים העולים אצלהם.

צריך להיות ברור לח"כ אורלב ולתומכיו, כי טוקבק אינו רק טכנולוגיה שמאפשרת אנונימיות, אלא תוצר של תרבות. בעניין הזה לישראל יש מקום של כבוד מפוקפק בין מדינות שתרבות השיח שלהן מצוי בשפל המדרגה. הדרך הקשה והארוכה למנוע תופעות שכאלו היא חינוך, חינוך ועוד פעם חינוך. זה מתחיל בבית, בבית הספר, ברחוב וגם, אדוני חבר הכנסת אורלב – גם בכנסת. לא צריך להתפלא על טוקבקים שרמתם הסירחון המופצת מהם גרועה מזו של ביוב בקרן רחוב. יכול להיות שכמה שעות קודם לכן, צפה אותו גולש בערוץ הכנסת ושמע כמה מהפנינים שמייצרים נבחרי העם, עמיתיו של אורלב.

השורה התחתונה: תרבות הטוקבקים אכן יצרה תופעה מכוערת וגם פוגענית של השמצות ופגיעה באנשים, מבלי שהם יכולים להתגונן. אבל הפתרון אינו בחקיקה, אלא במניעת פרסומים משמיצים, ובעיקר ביצירת תרבות שיח טובה ועדינה יותר בחברה הישראלית.