על אנטישמיות, סייבר ומה שביניהם

שר החוץ, יאיר לפיד, עורר עליו בשבוע שעבר ביקורת מצד גורמים בארץ ובחו"ל. בפוסט שפרסם במדיה החברתית הוא ניסה להגדיר מחדש מהי אנטישמיות ומה המשמעות שלה בזמננו. מבלי להתיימר להיות פרשן של לפיד, אולי הוא בחר מילה לא נכונה, אבל בסופו של דבר הוא ניסה לומר דבר ידוע וברור: שהגזענות, ובתוכה האנטישמיות, לובשת ופושטת צורה לאורך הדורות. אלא שיש דבר דומה ביניהן, שמהווה חלק מהן ואף מלבה אותן לאורך כל ההיסטוריה: הפצת האשמות, שמועות ורבעי אמיתות, במקרה הטוב, על אנשים וקבוצות אתניות ודתיות בגלל היותם כאלה.

במאה ה-21, בעידן הניו-מדיה, עם הופעת הרשתות החברתיות, האנטישמיות ושלל הצורות האחרות של גזענות השתכללו לממדי ענק, ובזמן הרבה יותר קצר מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה. הסתה, פייק ניוז, מניפולציות והפצת כל אלה במדיה החברתית ההמונית וכתוצאה מכך גם במדיה המסורתית הביאו את הגזענות, ובתוכה האנטישמיות, להיות זמינה כמעט לכל בית, לפחות אופציונאלית. זה לא אומר שכל או רוב האנשים גזענים, אבל כולם (אלה שיש להם גישה לאינטרנט) יכולים להיות בעידן זה חשופים להרבה יותר תכנים גזעניים – והרבה יותר מהר.

פרשת NSO – האם גם כאן יש אנטישמיות?

השבוע נחשפנו לפרשת NSO, שמסעירה את כל העולם. יש שיגידו שהקשר של זה לאנטישמיות קלוש, אבל אם נבחן את זה בפרמטרים של האנטישמיות המודרנית, ניתן יהיה למסגר את הסיפור הזה גם תחת קטגוריה זו.

NSO היא חברת היי-טק ישראלית, שפועלת בתחום הסייבר. היא אחת מתוך חברות רבות באומת הסטארט-אפ, לא מעט מהן בתחום זה. מאז הקמתה היא סופגת ביקורת, שבחלקה היא מוצדקת אבל בחלקה האחר – לא.

NSO

הסערה פרצה בעקבות תחקיר שנערך ביוזמת אמנסטי אינטרנשיונל – ארגון שלא חשוד באהבת ישראל. אמת היא שהתחקיר בוצע בשיתוף עיתונאים ואמצעי תקשורת רציניים, כמו וושינגטון פוסט, לה מונד והארץ (באמצעות דה מרקר), אבל הוא מלא חורים והביסוס העובדתי שבו רעוע, במקרה הטוב. הכשל העיקרי, כפי שזה נראה כעת, הוא חשיפת אותם 50 אלף מספרי טלפון של עיתונאים, פעילי זכויות אדם ופוליטיקאים, שלטענת עורכי התחקיר היו על הכוונת של NSO והלקוחות המפוקפקים שלה. האמת היא של-NSO אין 50 אלף לקוחות שמספרי הטלפון שלהם נחשפו. אלה הם פרטים שרובם לא חסויים ושכל ילד יכול למצוא אותם בגוגל.

לך תוכיח שאין לך אחות

מרבית הציבור בארץ ובחו"ל לא מכיר את אופי הפעילות של NSO – בין היתר מאחר שמטבע הדברים, בהיותה חברה שעוסקת בתחום הסייבר ההתקפי, היא שומרת על חשאיות רבה. כמו הרבה חברות תוכנה, NSO מוכרת את המוצר שלה ולא מפעילה אותו. לטענת החברה, המכירה מגובה בחוזים מאוד נוקשים וברי פיקוח. לטענה הזאת אפשר לענות שמאז שחר ההיסטוריה המצאות טכנולוגיות היו בשימוש בני אדם הגונים וגם בידי נבלים ופושעים.

אלא שזה כבר לא משנה כרגע. כמו בהרבה דברים, כולל גזעניים, אנחנו כרגע בסיטואציה של "לך תוכיח שאין לך אחות". עוצמת הסיפור כל כך חזקה ומעוררת סערה, עד כדי כך שהעובדות כבר לא מעניינות אף אחד. NSO הוכתמה, בין אם היא צודקת ובין אם לאו, ובין אם התחקיר נכון, לא נכון או נכון חלקית.

המענה לתבערה שהוצתה כאן צריך להיות בבדק בית – הן ב-NSO עצמה והן ברמה המדינתית.

צריך להוביל בדק בית רציני. שר הביטחון, בני גנץ, בשבוע הסייבר באוניברסיטת תל אביב, השבוע. צילום: חן גלילי צילום: חן גלילי (ארכיון)

NSO טוענת שיש לה אמצעי בקרה על שימושים חריגים והיא יודעת לסגור פעילויות שחורגות מתנאי הרישיון. בין אם ממצאי התחקיר נכונים ובין אם הכול עורבא פרח, הוא מהווה הזדמנות מצוינת עבור החברה לבדוק לעומק את אמצעי הבקרה האלה ולראות האם יש להדק ולשכלל את יעילותם. הבדיקה השנייה – והחשובה יותר, שלא לומר קריטית – צריכה להיעשות במשרד הביטחון, ולהיות מקיפה ביותר. כל עסקה שמבצעת NSO, כמו גם חברות אחרות שמייצאות טכנולוגיה ביטחונית, כולל בתחום הסייבר, נתונה לפיקוח של משרד הביטחון. המשרד והשר העומד בראשו, בני גנץ, צריכים לערוך בדק בית רציני אצלם. במבחן התוצאה, כנראה שהיו כמה עסקאות שהם לא היו צריכים לאשר אותן. עוד על כך ניתן לקרוא במאמר המצוין של יוסי הטוני, שפרסמנו היום (ה').

כאן עולה השאלה האם ישראל צריכה בכלל לייצא כלי תקיפה כמו פגסוס – התוכנה של NSO. ישראל מייצאת נשק, מטוסים וכלים רבים, כולל כלי סייבר, שמשמשים כלי משחית בידי מנוולים. בהינתן העובדה הזאת, האם אנחנו צריכים להפסיק לייצר מערכות כאלה? האם לייצר אותן לשימוש רק בארץ ולא למכור אותן בחו"ל? האם מדינת ישראל צריכה להגביל את אומת הסטארט-אפ בעקבות זה? ברור שלא. אם זה יקרה, המדינה תיענה למעשה בדיוק למה שמארגני הקמפיין נגד NSO רוצים להשיג: לשבש את החיים בישראל, ולפגוע בכלכלה ובתעשייה שלה. ראינו את זה השבוע במקרה נוסף – זה של בן אנד ג'ריס (העולמית), שהחליטה להפסיק לשווק את הגלידה שלה בהתנחלויות.

מנצחים במלחמה, מפסידים בהסברה

השלב השני של המענה לתחקיר צריך להיות ברמת ההסברה הבינלאומית של ישראל. היא סובלת כבר שנים מנחיתות בולטת מול הכלים והקמפיינים החכמים של ה-BDS ושל כל מי שתומך בהם. לישראל אין אסטרטגיה ברורה של מלחמת מדיה, שהיא מלחמה לכל דבר. הכוונה היא הן למדיה המסורתית והן לזו החדשה, בדמות הרשתות החברתיות למיניהן. היו כבר ועדות, דו"חות מבקר המדינה והמלצות של מומחים להקים גוף אחד שירכז את הנושא, אבל שום דבר לא נעשה.
אילו הייתה לנו נוכחות חזקה יותר, ייתכן שמחברי אותו תחקיר היו חושבים פעמיים לפני שהם היו מפרסמים אותו, כי הצד של ישראל היה ברור יותר.

צריכה להידלק כאן נורה אדומה נוספת: במשך שנים, ההיי-טק, שזכה ועדיין זוכה להערכה והערצה ברחבי העולם, הופרד מהצד הפוליטי ומהוויכוח על השטחים. כל מי שהשתתף בכנסים של חברות היי-טק מכיר, או לפחות יכול להכיר, את השבחים שמרעיפים בעולם על הקדמה הטכנולוגית שלנו – בין אם הם מגנים את מדיניות ישראל בשטחים או לא, או בכלל לא עוסקים בזה. פרשת NSO היא בבחינת חציית גבול, משום שהיא משמשת כלי בידי הגורמים העוינים לישראל. אם לא נדע לכבות את השריפה הזו במהירות, גם אם באמצעות החלטות כואבות, נמצא את עצמנו מתעוררים לעוד תחקירים כאלה ופייק ניוז, בנוסח מה שקראנו השבוע על NSO.